מאגר סיפורי מורשת

אני אלה סטלינסקי, נולדתי באוקראינה בעיר דניפרופטרובסק בשנת 1951. אבי גרגורי נולד בשנת 1925, כשהיה  בגיל 18 התגייס לצבא האדום במלחמת העולם השנייה וכבר בגיל 19 במלחמה היה מפקד טנק. בפאתי העיר ורשה נפצע מירי בראשו, פציעה קשה במיוחד. לאחר המלחמה עבר תהליך שיקומי ארוך וקשה. אבי היה חייל אמיץ מאוד ובמהלך שירותו קיבל עיטורים רבים. לאחר השיקום למד באוניברסיטה הנדסת חומרים ולאחר מכן היה מנהל מפעל גדול.

אמי מוסיה נולדה ב- 1927, למדה רפואה והייתה רופאת ילדים, ביום הולדת של חברים הכיר אבי את אמי מוסיה, ובשנת 1949 התחתנו. סבא שלי מצד אימא היה גר באוקראינה אך בזמן המלחמה נסע לאוזבקיסטן. סבתא שלי לא רצתה לנסוע מפני שרצתה לשמור על הבית אך כאשר הנאצים הגיעו לאוקראינה היא לא שרדה.

ילדותי

אני בת יחידה במשפחתי והייתה לי ילדות מאוד טובה ושמחה. למדתי בבית ספר מספר 67 (באוקראינה בתי הספר מחולקים לפי מספרים ולא לפי שמות). הייתי תלמידה מצטיינת, סיימתי את בית הספר עם תעודת הצטיינות יתרה.

בתור תחביב ניגנתי בפסנתר, לא התחברתי לספורט כלל וכלל, למרות שהיום אני מאוד אוהבת לעשות ספורט. שיחקנו הרבה משחקי חברה (לא היו טלפונים למזלי) כגון: מחבואים, קלאס, תופסת, משפחה.

עלייה לארץ

התחתנתי ונולדו לי שתי בנות נהדרות. אני ובעלי ליאוניד החלטנו לעלות לארץ ישראל לאחר הקריסה של ברית המועצות והאנטישמיות הגוברת, הגענו באפריל 1991 אחרי מלחמת המפרץ. הרושם הראשוני שלי כאשר ירדנו מהמטוס היה: חום אימים וחוסר אוויר.

בדירתנו הראשונה היו יותר מדי ג'וקים ולילדים לא היה מה לאכול בשבועיים הראשונים. אני הלכתי לנקות בתים למרות שאני מהנדסת במקצועי ובעלי הלך לעבוד במכירת שווארמה למרות שהוא מהנדס חשמל ואלקטרוניקה.

בעקבות העלייה לארץ שיניתי מקצוע ולמדתי תעודת הוראה. התקבלתי ללמד בבית הספר הוותיק והטוב "אורט גוטמן". בבית הספר אורט גוטמן עבדתי כ-25 שנים בתור מורה למתמטיקה ולמחשבים.

חפץ מיוחד במשפחה

אבא שלי גרגורי מולר כתב ספר בגיל 80. בספר הזה הוא סיפר על הוריו, האחים שלו, השתתפותו במלחמת העולם השנייה, נישואיו, לימודיו, בניית המשפחה ועבודתו לאחר המלחמה. הספר הזה הוא חפץ מיוחד במשפחתנו שעובר מדור לדור.

שם הספר הוא: "הכל נשאר לאנשים" (אני ממליצה בחום לקרוא אותו) תוכלו להשיג את הספר במוזיאון "יד ושם".

הספר של אבי

יציאה לגמלאות

כיום אני גמלאית, יצאתי לפנסיה בגיל מאוחר יחסית. אני עובדת במשרה חלקית ומבלה הרבה זמן עם בעלי, עם נכדיי וחברותיי בקאנטרי. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים ולראות סרטים ואפילו התחלתי ללמוד ריקודי עם.

אנחנו אוהבים לטוס לחו"ל וטסים חמש פעמים בשנה לראות את העולם, רק בשנה האחרונה טיילנו בדובאי, טורקיה, גאורגיה, מונטנגרו ואיטליה. מיד לאחר כל נסיעה אנחנו מדפיסים אלבום תמונות כדי שישארו זכרונות.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: היה לי מאוד כיף לראיין את סבתא שלי. למדתי שסבא רבא שלי שירת בצבא האדום במלחמת העולם השנייה ושהוא כתב ספר על חייו (קראתי אותו, אני ממליץ לכולם). בנוסף, הופתעתי שסבא רבא שלי היה מנהל מפעל גדול. למדתי על סבא רבא שלי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם. בנוסף, למדתי על הקשיים שהיו לסבא וסבתא שלי בעלייה לארץ ואני חושב שהם היו גיבורים לא פחות מגיבורי מלחמה.

סבתא אלה: נהניתי מאוד לדבר על חיי עם נכדי האהוב, אני חושבת שלהעביר את המידע לדורות הבאים זה דבר חשוב מאוד. הקפדתי על כך מאוד כאשר הייתי מחנכת בבית הספר ולפני כחמש שנים התחלתי פרויקט זה, אז קראנו לו "נכדים לוותיקים".