מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף דוינו. נולדתי בתאריך 15.1.1948 בעיראק, בחבל כורדיסטאן, בעיירה בשם זאכו. אני בן העדה הכורדית. גרתי בזכאו, ליד נהר פרת, עיירה שגרו בה הרבה יהודים. שמו של אבא שלי היה עובדיה, פירוש השם – עובד אלוקים. שמה של אימא היה רימה. היו לי שלוש אחיות ואח אחד. אני הייתי הכי צעיר. שמה של אחותי הגדולה היה כתון ואחר כך באו אחותי ימימה, יפה ואהרון. כיום רק ימימה חיה (כל השאר נפטרו).

בזאכו לאבא שלי היה חנות נעליים הוא עסק בתור סנדלר, אימא הייתה עקרת בית.

זיכרונות ילדות

עליתי עם המשפחה ארצה בשנת 1951. נסענו באוטובוסים מזאכו לבגדד, עיר הבירה של עיראק, שם עלינו על מטוסים ונחתו בישראל. לקחו אותנו לעיר עתלית שליד חיפה למחנה קליטה בשם "שער העלייה" ומשם נסענו לירושלים. בירושלים גרנו במעבורת "תלפיות", בצריף שעשוי מפח, שבעה אנשים. אין שירותים בצריף, יש שירותים אחד לכל 200 הצריפים, כך גם ברז מים, היה אחד לכל 200 הצריפים.

החברים שלי היו מוטי, ידידיה, רפי ועוד. אלתרנו משחקים כגון גולות מפקקים של בקבוקי שתייה וכדורגל שעשוי מסמרטוטי בדים. אחרי כעשר שנים במעברה, אבא שלי קנה דירת חדר וחצי בשיכון, בשכונה שנקראת קטמון. חיינו שם שבעה אנשים, הייתי הולך ברגל עד בית הספר שהיה במעברה וחוזר, לא היו אוטובוסים.

בארץ אבא שלי עבד בבניין (הוא בנה את האוניברסיטה העברית). כל בוקר היה יוצא לעבוד ב 4 לפנות בוקר. אימא נשארה עקרת בית.

בשעות הפנאי, אני והמשפחה שלי האזנו לשירים כורדים, רקדנו במעגלים ריקודים של העדה, זה היה מלווה עם תוף גדול (דולה) וזורנה. רקדנו עם המשפחה בשמחות ועם חברים. גם נהגנו להיפגש עם חברים ולשחק בכדורגל כדורסל ועוד.

בית ספר ולימודים

למדתי בבית ספר עממי שנקרא "תלפיות". המקצועות שנלמדו הם בעיקר חשבון, עברית, קצת היסטוריה, גאוגרפיה ותנ"ך. הייתה משמעת חזקה בבית הספר, קיבלנו עונשים שהיו מכות עם סרגל על אצבעות הידיים. לא הייתה תלבושת אחידה, לא היו טיולים, לא היו מסיבות. שם המורה שאני זוכר הוא יהודה, אהבתי ללמוד חשבון ופחות עברית. כל תלמיד הביא כריך מביתו, האוכל שהיה הוא פרוסת לחם עם מרגרינה וריבה. מדובר היה בתקופת הצנע, קיבלנו אוכל בתלושים מוקצבים בהתאם לגודל המשפחה, בתלוש היה כתוב: לחם, מרגרינה, ריבה, אבקת ביצים (מזה היו מכינים חביתות) והרבה אורז. לא היו ממתקים ולעיתים רחוקות מאוד היה עוף או דגים.

הייתי בתנועת הנוער הצופים. התחביב שהכי אהבתי היה לשחק כדורגל. שיחקתי בהפועל ירושלים בנוער ואחר כך בבוגרים, הפסקתי לשחק בגלל הגיוס לצבא.

עד כיתה א' נשארתי בבית עם אימא, לא היה גן. למדתי בבית ספר עממי "תלפיות" עד כיתה ח' (איפה שהיום נמצא קניון "הדר" בתלפיות). אז היה צריך לעבור מבחן שנקרא "סטיפנדיה" ורק מי שעבר את המבחן הזה, יכל להתקבל לתיכון בלי לשלם. בכיתה ט' התקבלתי לבית ספר "אורט נביאים" שם למדתי מכניקה ובניין מכונות. עד כיתה י"א. (לא הייתה אז כיתה י"ב). בגיל 17 סיימתי בית ספר עם תעודת גמר ואז התגייסתי לצבא.

צבא ומלחמות

בין השנים 1963-1966 שירתי בצבא. התגייסתי בגיל 17 לחיל החימוש, עברתי קורס "בוחן רכב כבד", למדתי איך לבדוק תקינות, לתפעל ולתקן רכב כבד, מרגמות ותותחים. מפני שהייתי תלמיד מצטיין של הקורס, סיפחו אותי גם לכיתת "תיקונים קלים", היינו נוסעים בין בסיסי צה"ל ברחבי הארץ מחיפה עד באר שבע, בודקים אם התותחים תקינים. בשנת 1966 השתחררתי והתחלתי לעבוד במל"מ מערכות.

בשנת 1967, זמן מלחמת ששת הימים, שמעתי ברדיו את הסיסמא (של גיוס חירום), ומהעבודה (בבנייני האומה) מיד עלינו לאוטובוסים, נסענו לצריפין, עלינו על מדים וקיבלנו ציוד, עלינו לאוטובוס ונסענו לאילת. באילת חיכתה לנו ספינה תורכית שלקחה אותנו לסיני – שארם א שייח. הגענו לשם עם הציוד והתותחים של צה"ל, הצנחנים של צה"ל כבר היו שם וכבשו את המקום, לא הייתה לנו התקלות עם חיילים מצרים. מצאנו שם כמו מערות שהיו בהם המון אוכל/ שימורים/ ציוד של המצרים (שהשאירו שם וברחו) אך היה אסור לגעת מהפחד שיהיה מורעל, ולכן היה לנו רק סוכריות שאיתם הגענו עד שקיבלנו אספקה של אוכל. הינו מתקלחים בים, לאט לאט השתפרו התנאים, שמרנו שם על המקום. הייתי שם כחודש וחצי ואז שוחררתי.

גם במלחמת 1973 (מלחמת יום כיפור) השתתפתי. סופחתי לחיל תותחנים, תיקנתי שם את התותחים וכל מה שצריך, היינו במקום שנקרא בלוזה, בצפון סיני, גם שם הייתי חודש ימים עד שהסתיימה המלחמה.

תעסוקה

בשנת 1966 התחלתי לעבוד במל"מ מערכות, במשך 40 שנה כחשב שכר, מתכנן מערכות וכאיש צוות, למדתי תכנות על חשבון העבודה בבית ספר למנהל. עסקתי בעיקר בחשבות שכר, בהדרכת לקוחות של המל"מ.

בשנת 2005, יצאתי לפנסיה מטעם המל"מ, והתחלתי לעבוד במשרד רוה"מ, בפרויקט ייחודי. הקמתי שם מערכת שהכינה את המשכורות של מפוני גוש קטיף. בשנת 2006, התחלתי לעבוד במשרד המשפטים למשך עשר שנים כסגן מנהל מדור משכורת. בשנת 2016 יצאתי לפנסיה.

אהבה ומשפחה

בשנת 1971 הכרתי את אתי (אסתר), אשתי בעבודה. היא התקבלה לעבוד במל"מ כקלדנית. בשנת 1972 התחתנו, ובשנת 1973 נולדה לנו בת ושמה קרן. ב-1976 נולד ירון (אבא של הראל), ב-1980 נולדה רויטל, בשנת 1982 נולד רועי, בשנת 1988 נולד ינון וב-1992 נולדה בר- בת זקונים. סך הכול שלושה בנים ושלוש בנות, שיהיו בריאים. במהלך השנים כל הילדים התחתנו והביאו לנו תשעה עשר נכדים ואף בשנה האחרונה נולד לנו נין וקרן הפכה לסבתא. אנחנו לא מוותרים ואנו חוגגים תמיד ימי הולדת לנכדים ולא מוותרים על מפגשים משפחתיים, גם באמצע השבוע. אני אוהב מאוד לשחק רמי עם הנכדים הגדולים, החתנים והכלות.

חפץ שעובר במשפחה

יש לנו במשפחה פרימוס ומכתש ועלי (הואן), הכלים האלה עזרו לנו להכין אוכל, הבאנו את הכלים האלה איתנו מעיראק. אנו שומרים עליהם ומקווים להעביר אותם הלאה למשפחה.

תקופת הקורונה

לא הייתי חולה בקורונה, הייתי סגור בבית וזה היה מאוד קשה, במיוחד זכור לי ליל הסדר שעשיתי לבד עם אתי אשתי. היה עצוב. אבל תודה לאל עברנו את זה. עשינו זום עם המשפחות.

מסר לדור הצעיר

כמה שאפשר ללמוד – ללמוד, כמה שיותר להשקיע, ידע זה כוח, זה יעזור לכם בחיים. ותהיו ספורטאים!! לשמור על בריאות הגוף והנפש.

הזוית האישית

הראל הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין, הסיפור של סבא היה מרתק ומעניין. למדתי הרבה עליו ועכשיו אני מכיר את סבא שלי הרבה יותר טוב ולעומק. בזכות הסיפור של סבא, למדתי גם על התקופה של קום המדינה ומעדות ראשונה.