מאגר סיפורי מורשת

שמי פרנוס מוגס, נולדתי בכפר אלפה באתיופיה. התנאים בכפר לא היו כמו  בישראל. כיבוד הורים היה החשוב ביותר מעבר לכל דבר. כל מילה שההורים היו אומרים היה קדוש. גדלתי במשפחה גדולה טובה ומורחבת, הייתי אהובה על כל הדודים שלי, כלפי לא היה שום זעם, היינו גרים בטוקול.

 

היינו אוכלים ביום יום אנגרה בוואת, שגה וואת ואגוואט, כמובן שהיינו מחכים 6 שעות לאחר בשר בשביל לאכול  חלב ממש כמו בישראל. כשנולדתי הוריי התגרשו וגדלתי עם אמי עד גיל 5 לאחר מכן אבי באה ולקח אותי לאשתו השנייה. גם שםקיבלו אותי יפה ובזרועות פתוחות וללא זעם כלפיי. אני הייתי נודדת מהבית של אבי לבית של אמי או לבית של סבא שלי וסבתא שלי. הייתי די מפונקת ולא היו לי תלונות.

 

אבי היה עובד במלאכת יד כלומר סריגה וגם חקלאי, אימא שלי הייתה עקרת בית. ביום יום הייתי משחקת כלמוש ומשחקת עם בני דודות שלי בחולות. היינו בונות בתים, היינו מחקות את אמי בכך שהיינו מכינות בונה ואנגרה ומקבלות אורחים.   

 

איך התפתח הרעיון לעלות לארץ ישראל ?                                   

לסבא רבא תמיד היה חלום לעלות לארץ ישראל. היו קבוצת של אנשים שעלו לארץ וחלקם לפחות ניסו לעלות  לארץ ישראל. תמיד רציתי וחלמתי לעלות לארץ וחלומי התגשם. בגיל 23  עליתי לארץ עם אבא שלי, עם אשתו ואחים שלי מצד אבא . מאוד שמחתי לעזוב את אתיופיה והרגשתי מלאת התלהבות. לפני המסע ארגנו צידה לדרך: דבו, קולו וקמח טחון.

 

צעדנו ביחד שמונה אנשים כל היום וכשהשמש שקעה היינו פורסים שמיכה והולכים לישון. מאוד פחדנו אבל הרצון והחלום להגיע לישראל התגבר על הפחד. למזלנו לא היה כל כך חם כי היה חורף ואפילו באחד הימים ירד גשם מאוד חזק אבל היה מאוד כיף. לאחר שישה ימים של הליכה מתישה הגענו לסודאן, אך החשש גבר. הרבה אנשים מתו ממגפה ביער ושודדים גנבו מהאנשים את כספם. הייתי מאוד מפוחדת, אבל הייתה לנו מטרה ולא היה שום דבר שהיה יכול להסית אותנו מהדרך להגשים את המטרה.

 

הדבר שחיזק אותנו גם ברגעים הקשים זה להיזכר בדבריו של סבא רבא והקס- כהן, שאמרו לנו שארץ ישראל זה מקום קדוש. יש שם פרות שיספיקו לכולם ושזו ארץ זבת חלב ודבש. ארץ לא רגילה ארץ שה’ הבטיח לנו אותה. למזלנו לנו לא קרה כלום בדרך כי דודי הכיר המסלול והוא הדריך אותנו. ההליכה  הייתה בשבילי חוויה לעומת  האחרים.

 

ילדים שרק נולדו מתו מהחום וממגפות וגם נשים בהיריון וזקנים. לאחר שישה חודשים סוף סוף עברנו את סודאן ופגשנו מישהו "בתכה"  שלאחר כמה מילים גילנו שאנחנו קרובי משפחה, סבתא שלי וסבתא שלו אחים. האיש היה גר במדבר והיה מאוד מומחה בעניין המקום אז נשארנו אצלו שלושה ימים לאחר מכן הוא הסיע אותנו למחנה "אמרה קובה" שם גרנו שבעה חודשים. לאחר מכן נסענו עם מכונית ל"תועבה" שהוא היה מחנה מעבר לישראל    ומשם נסענו באוטובוסים ל"חרטום" עיר הבירה של סודאן והגענו לשדה התעופה. עלינו על מטוס שהטיס אותנו לישראל "במבצע משה".

 

כשעליתי למטוס הרגשתי מאוד מוזר, אני אמרתי  לעצמי "וואו איזה בית גדול עם הרבה כיסאות" . אך לא הייתה מאושרת ממני כשדרכתי על אדמת הקודש. כשירדתי מהמטוס נזכרתי במה שסבא שלי אמר: אבות אבותייך חלמו להגיע לישראל, אבל את עוד תצליחי להגשים את החלום. אני מאחל רק טוב " נישקתי את האדמה שדרכתי עליה ודמעות זלגו מעיניי.

 

האנשים שקיבלו אותנו  העלו אותנו לאוטובוס לעיר אשקלון היינו שם שלושה ימים ואז עברנו לעיר עכו שם נשארנו  שלושה חודשים ואז לקחו אותנו למרכז קליטה בטבריה. שם למדתי עברית באולפן במשך 10 חודשים. וגרתי שם שנתיים. לאחר מכן קיבלתי דירה במגדל העמק, שם אני גרה משנת 1987 עד היום.  

 

כאימא  גרושה לשלושה ילדים אני מודה לה’ בכל יום על הכוחות שנתן לי לאורך כל המסע לישראל וזכיתי להגשים חלום ולהגיע לארץ הקודש הארץ שהובטחה לאבותינו: אברהם, יצחק ויעקב .        

 

"כהן (געז: ???, עברית: כוהן; רבים: ???? – "כהנת") הוא הסמכות הדתית הראשית בביתא ישראל. הכהן לבדו מוסמך לפרש את כתבי הקודש ולפסוק הלכות במסגרת ההיימנות. הליקה כהנת (?? ???? – "כהן גדול"; רבים: ??? ???? – "ליקנה כהנת") הוא כהן הממונה כסמכות דתית עליונה, באזור רחב, וסמכותו גבוהה משל הכהנים המקומיים".

 

תשע"ו