מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל שיצר ואני מתעדת את סיפורה של סבתא שולה שמיר במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

סבתא שלי שולה נולדה בעיראק, בשכונת ראשיד אל עלי שבה חיה מרבית הקהילה היהודית של עיראק.

סבתא מספרת: בבית סבי – ששון התגוררו הוריי פרידה ודוד. ביתו היה בית מרווח מאוד וגדול מאוד, כ-3 קומות. ליד הבית היתה המאפיה של סבי ששון ואבי עזר לו בה מדי פעם. השכונה הייתה של יהודים מאוד עשירים שהיו בתפקידים בכירים בממשלה העיראקית, עד מלחמת העולם השנייה שהנאצים עלו לשלטון.

סבא ששון וסבתא תפחה

נאציזם בעיראק

המקום הוא בגדד עיר בירתה של עיראק, הצבא העיראקי בהנהגה הנאצית עושה עוצר על השכונה היהודית, לסבי הייתה מאפיה גדולה ולמרות העוצר, הוא החליט לקחת יחד איתו את אבי שהיה צעיר (10) להביא את הפועלים בעצמו לעבודה.

בדרך עצרו אותם החיילים העיראקים בהנהגה הנאצית ורצו להרוג אותו (סבי) ביירייה, ואז אבי עמד מול אביו וביקש שיהרגו אותו קודם ואחר כך את אביו. למזלם החיילים ריחמו על אבי ושלחו אותם הביתה בשלום. עברו מספר שנים אבי דוד פתח מאפיה משלו התחתן עם אמי פרידה ובשנת 1951 אבי ואמי עזבו את כל רכושם ועלו לארץ עם תינוקת בת שלושה שבועות, והתינוקת הזאת היא אני.

ההתיישבות בארץ

בשנת 1951 שהגענו לישראל. אני הייתי בת שלושה שבועות, בת בכורה להורים עולים חדשים.

הגענו  לשער עליה ליד חיפה ומשמה העבירו אותנו לעתלית. התגוררנו באוהל בעתלית זו היתה תקופה שלא היה בה המון אוכל ולשם כך כל אחד קיבל תלושים ובתמורה לתלושים הללו קיבלנו מזון בסיסי ( לחם, חלב, ביצה), משום שהייתי תינוקת קיבלנו קצת יותר מזון כדי שאוכל להתפתח ולגדול. כעבור מספר שבועות בעתלית עברנו לגור באוהל במעברת גניגר. החיים באוהל היו מאוד קשים כיוון שהחורף הביא איתו את הגשמים, השטפונות, הרוחות החזקות עד כדי כך שהעיפו את האוהל ונשארנו ללא מחסה.

כעבור שנה וחצי במעברת גניגר, מאחר והחיים שם היו קשים ובלתי נסבלים, ההורים שלי החליטו לעבור לכפר אנה שהיום נקראת אור יהודה, כיוון שאחיו ואחותו של אבי גרו שם ואבי רצה להיות יותר קרוב למשפחתו. לא קיבלנו לא אוהל ולא צריף גרנו תקופה מסוימת באוהל של דודתי רג'ינה. בשנת 1952 נולד אחי אלי, ורק אז קיבלנו אוהל משלנו ומספר חודשים לאחר מכן קיבלנו צריף שהיה הרבה יותר נוח מהאוהל.

פתיחת המאפייה המשפחתית

עברו מספר שנים ובשנים האלו נולדו לי שני אחים הראשון חיים והשניה אביבה האחות הצעירה במשפחה. ובאותה תקופה נזדמנה לאבי האפשרות לקנות מאפיה קטנה יחד עם שני שותפים. לפתוח מאפיה בעצמו זה היה חלומו וכשסוף – סוף ניתנה לו האפשרות הוא לא היסס לרגע ומיד קיבל את ההצעה. המאפיה הייתה ביפו בשכונת ג'בליה שהיא גבעת עלייה של היום ובעקבות זאת עברנו ליפו לדירת חדר. הדירה הייתה ברחוב 94 מספר 5 בשכונת עג'מי. הייתה לה חצר קטנה ובחצר הייתה חומה שהייתה מפרידה בנינו לשכנים ולשכנים היהי עץ תותים והעץ תותים של השכנים נטה לחצר שלנו ואני ואחי אלי היינו מטפסים על גג הרעפים של השכנה קוטפים תותים ואוכלים אותם – כמה מתוקים הם היו!

תיאור המאפיה

השכונה שבה שכנה המאפיה הייתה מעורבת – ערבים ויהודים. המאפיה הייתה מול הים במקום יפיפה ובצמוד אליה היה בית כנסת שהרבה יהודים באו להתפלל שם. שם המאפיה היה "מאפיה לפיתות עראקיות" אבי אפה פיתות עראקיות גדולות, והיה טאבון שבו נאפו פיתות "גאורג" – אלו דפי בצק דקים ופריכים.

אט-אט המאפיה גדלה והתרחבה והפרנסה איתה. בזכות שהפרנסה גדלה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות דירה גדולה יותר, דירת שני חדרים הדירה הייתה בשכונת ג'בליה שהיא גבעת עלייה של היום.

הזוית האישית

דניאל: נהנתי מאוד מהחוויה, למדתי המון דברים חדשים על המשפחה והכרתי אנשים במשפחה שלא ידעתי על קיומם. החוויה הייתה מרתקת. למדתי על העלייה לארץ ולמדתי שלא תמיד היה לאנשים הכל ושצריך להודות על מה שיש לנו ולא להתלונן על מה שאין לנו.

סבתא שולמית: מאוד נהנתי מזמן האיכות שהיה עם נכדתי דניאל. שמחתי להעביר לה בתמציתיות את קורות חייה של המשפחה, מתקופת הנאציזם בעיראק ועד העליה לארץ וההשתלבות בה. זה מאוד חשוב שהדור הצעיר ידע את השורשים שלו.