מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר רבני שוחט, נולדתי בתאריך 19.1.1943 בעיר איספהאן בפרס (איראן). גרתי באיספהאן עד גיל 12, ואז עברנו לטהראן, עיר הבירה של איראן. שם חיינו עד שעלינו לארץ כשהייתי בת 17. למדתי בטהרן בבית הספר אליאנס.

עלייה לארץ

משפחתי עלתה לארץ בשנת 1959. ההורים עלו בתור ציונים.

נחתתי בשדה התעופה בשעה 17:00. דבר ראשון שעשו שנחתנו בארץ, ריססו אותנו ב-d.d.t. הפקידים שקיבלו אותנו לא ידעו לתרגם את תאריך הלידה שלנו כפי שהופיע במסמכים מאיראן, ולכן בתעודת הזהות שלנו כתוב שנולדנו ב – 0.0.1943. לאחר מכן שינו לנו את שמותינו לפי ראות עיניהם.

לאחר מכן, בחצות העלו אותנו למשאיות ונסעו ליבנה, שם הכניסו שבעה איש לפחון. בפחון היו שתי מיטות בגודל שבעים על מטר תישעים, הפחון היה כה צר שבין שתי המיטות אי אפשר היה לעבור, אבל עברנו מהצד. השירותים היה במרחק של שלושים מטר מהפחון והם היו שירותים מסוג "בול פגיעה", הם שימשו שירותים ל-30 משפחות. היה ברז מים לכל האנשים באמצע הרחבה הציבורית.

קשיי הקליטה

באו מלשכת הסעד ואמרו לאבי: "תשב בבית ותקבל משכורות". הוא היה פרסי גאה ואמר: "לא! אני רוצה או עבודה או חזרה לפרס". עובדת הלשכה לא הבינה מה הוא אומר, לכן למחרת בבוקר לקח אבי לחם שחור ורבע חבילה מרגרינה ואת ארבעת ילדיו, הלך עמם ללשכת הסעד, שם את הלחם והמרגרינה על שולחנה של הפקידה בלשכת הסעד ואמר לה: "את תאכלי ואני וילדיי נעשה תענית (צום)!" וכך עשה שבוע ימים. לאחר מכן הצטרפו אליו כל הפרסים שהיו ביבנה – והיו ביבנה הרבה פרסים – לכן לאחר שבוע הביאו את שר החוץ שדיבר פרסית, הוא ניסה לשכנע את הפרסים לקבל את הכסף בלי לעבוד. הפרסים לא הסכימו ושר החוץ אמר להם בסוף שהוא ידאג להם לעבודה. לכן לאחר שבוע אספו את הפרסים והעלו אותם למשאית שלקחה אותם למחנה צבאי ביבנה. שם סידרו אותם בשלוש שורות. בשורה הראשונה הם חפרו בור באדמה, בשורה השנייה שתלו שתילים, ובשורה השלישית הוציאו את השתילים, ועשו זאת מספר פעמים. לכן קראו לזה "עבודת דחק". לאחר זמן התמרמו הפרסים ולא רצו לעבוד בעבודה זו. סיפרו להם שמתחת לאדמה יש אווירונים, ולכן המשיכו לעבוד עד שנת 1961. בשנת 1961 הוריי מכרו את הרכוש שהם היו יכולים למכור, לקחו משכנתא, קנו בית ערבי באזור ועבדו בחקלאות. כשהממשלה גילתה שמשפחת רבני יכלה להרשות לעצמה לקנות בית עם משכנתה, הממשלה ביקשה מהם החזר הוצאות על העלייה שלהם לארץ. הם שילמו למדינת ישראל 450 דולר.

זכרונות מבית הספר והחיים הבוגרים. 

בישראל הכניסו אותי לכיתה ח'. בבית הספר הזה לא הסתדרתי עם המורה, הרגשתי שהיא לא מעודדת אותי ואף מקשה עליי. לאחר עימות שהיה לי מולה בשיעור, יצאתי מהכיתה ולא חזרתי. לאחר מכן יעצו לי ללמוד בבית הספר החקלאי בית דגן. לאחר שנת לימודים שם, הציעו לי ללכת ללמוד בקיבוץ שפיים. שם הציעו לי ללכת ללמוד להיות אחות מעשית. בסופו של דבר הלכתי לעבד בכותנה, והצלחתי להקים בית בישראל, לתפארת משפחת רבני, כל ארבעת ילדיי למדו באוניברסיטאות בארץ.

בארץ עבדתי בבעיר בחקלאות עד שהתחנתי, ומאז גידלתי את ילדיי ותקופה מסיומת עבדתי עם בעלי בתור עצמאית. אחר כך עבדתי כמוכרת במשביר לצרכן. עיסוקיהם של ילדיי: בן אחד הוא רוקח , בת אחת רופאה, בן מורה לאנגלית ולקויי שמיעה ובן אחד מהנדס טילים. המסר שלי הוא: תאמינו בעצמכם, כדאי לעבוד קשה בשביל להצליח.

הזוית האישית

סבתא: תאמינו בעצמכם ולעבוד קשה בשביל להצליח.

איתן: לי היה ממש כיף ומצחיק לעבוד עם סבתא.