מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה נובוגרודר, נולדתי בפרס בשנת 1940 כשהייתה אנטישמיות (הערבים לא אהבו את היהודים), לכן המשפחה החליטה לעלות לישראל. לפני העלייה לארץ, בכל יום כשחזרנו מבתי הספר, הילדים הערבים חיכו לנו והרביצו לנו, הייתה אלימות נוקשה כלפי היהודים, אותם ערבים זרקו עלינו אבנים וצעקו: ״יהודים, יהודים״.

בשנת 1952 עלינו לארץ עם המשפחה, הביאו אותנו למעברת בית שמש. חיינו שם בתנאי מחייה קשים. במעברה לא היה חשמל, לא הייתה חנות מכולת, אפילו מים זורמים לא היו שם – לא היה שום דבר! היו רק פחונים – כל משפחה קיבלה פחון (צריף), שבצריף לא היה חלון ולא דלת, קיבלנו מיטות מברזל ומזרנים מקש. בשנים הראשונות היה קשה מאוד כי לא היה לנו כלום, לדוגמה, כדי להביא מים הייינו נאלצים ללכת קילומטרים.

פעם בשבועיים הייתה מגיעה משאית עם אספקת לחם וביצים – גם את זה קבלנו רק עם תלושים –  אלה היו שנות הצנע בישראל. עם התלושים היינו קונים אוכל (לחם וביצים) מהמשאית.

במשך שלוש שנים הסתובבנו במעברה, בלי להיות בבית ספר, לא למדנו, לא היו כיתות או מורים. כעבור שלוש שנים באחד הצריפים לקחו כמה שולחנות וכסאות, הכניסו לשם את כל הילדים, בלי הפרדה בין הגילאים – כולם יחד הוכנסו לצריף ושם והתחילו ללמוד אותנו עברית.

המצב הבריאותי שלי

באחד הימים, הייתי מאוד חולה, אבל לא היה רופא במעברה. היה באזור רק תחנת משטרה, הלכנו לתחנת משטרה, וביקשנו שם עזרה. הם עצרו משאית וביקשו מנהג המשאית שיקח אותי לבית חולים בירושלים, כי לא הייתה אז תחבורה. המשאית לקחה אותי לבית חולים, הייתי מאושפזת שבועיים בבית חולים "שערי צדק". במשך שבועיים הייתי מאושפזת, המשפחה לא באה לבקר אותי, ולא היה מי שייקח אותי הביתה חזרה. אחות מבית חולים התנדבה ולקחה אותי עם רכבת הביתה לבית שמש.

זה היה בשנת 1952 כשגרנו בבית שמש, חליתי, ולא היה חשמל ולא רופא. עולה חדש שקצת מבין ברפואה אמר שצריך לקחת אותי לבית חולים, אבל השעה הייתה 12 בלילה ביום שישי, לכן הלכנו עד משטרת בית שמש, וביקשנו עזרה. שאלנו אם הם יכולים לעזור לנו לקחת אותנו לבית חולים בירושלים. שוטר עבר בכביש ובדיוק עברה משאית, השוטר עצר את המשאית וביקש מהנהג שייקח אותי לירושלים עד בית חולים שערי צדק.

בבית החולים אישפזו אותי, אחי היה איתי, כשקמתי בבוקר אחי כבר לא היה. אני הייתי בבידוד, במשך שבועיים, לא ראיתי אף בן אדם, רק העבירו לי את האוכל, שמו לי את האוכל בכניסה ולקחתי. כשסיימתי את האוכל החזרתי את המגש למקום שבו הניחו את המגש. לא ראיתי אנשים, רופאים, אחיות. זה ביאס אותי מאוד. היה חג מסויים באותו הזמן, וגם בחג אף אחד לא בא לבקר אותי. התקופה הייתה קשה מאוד, בלי תחבורה, בלי ידיעה כיצד אני אחזור הביתה.

אחות מבית החולים יזמה ועם רכבת היא לקחה אותי לבית שמש. היא הייתה אחות בת תשעים שגרה כל חייה בבית החולים. בהגיענו לבית שמש כבר ידעתי איך להגיע הביתה ולא רציתי שהאחות תלך ברגל, אני הלכתי לבד ברגל הביתה מתחנת הרכבת, והאחות חזרה עם הרכבת חזרה לירושלים.

זה זיכרון ממש לא נעים, בתור עולה חדשה היה קשה מאוד לתקשר. לא ידענו עברית, הגענו בלי שום ידיעה בשפה העברית.

השכונה שלי בבית שמש

במעברה, אמי הייתה מבשלת על פתיליה זה היה כמו גז, שבו היו מבשלים – הפתיליה עבדה עם נפט. בערך לאחר חודשיים במעברה, באחד הימים, אימא בישלה מרק בסיר על הפתיליה. הפתלייה עמדה צמוד לקיר של הצריף, מאחר שזה היה כה קרוב – הצריף נשרף כליל עם כל מעט הרכוש שהיה בו, היה סיכוי להציל את הצריף, אך לא היו מים כדי לכבות את השריפה. לאחר השריפה, השכנים עזרו לנו, נתנו לנו מיטה, מזרן, עזרו לנו כדי שיהיה לנו על מה לישון, ואז הורי לקחו צריף אחר, בלי חלון ובלי דלת.

בשכונה – בצריף, גרנו בלי חלונות, בלי דלתות, הכל מפח, כשהיה יורד גשם, המים היו נכנסים פנימה. יום אחד אימא לא ידעה שפתיליה (לא היה גז ככה היום מבשלים) לא משאירים דלוקה בצריף והולכים, וכנראה, הייתה רוח, הרוח הדליקה את הפח, והתחילה שרפה בצריף. כל תכולת הצריף שלנו, כולל הצריף, נשרפו, ונשארנו בלי שום דבר. המיטות שלנו היו מברזל, למזלנו, המיטות שהיו מברזל נשארו, אבל המזרנים היו מחציר והם נשרפו.

השכנים ארגנו ומצאו לנו צריף זהה אחר ריק. השכנים ארגנו שמיכות, מזרנים, ולאט לאט התארגנו כדי שנמשיך לחיות כרגיל, רמת החיים הייתה נמוכה, אבל הסתדרנו.

בשכונה היו גרים, מרוקאים, תימנים, עיראקים, פרסים (סבתי פרסיה), בוכרים, אפגניסטנים, כל העדות ותקשרנו עם דוברי שפתנו, כל עדה תקשרה בשפתה. עדיין לא דיברנו עברית.

במשך הזמן העבירו אותנו לשיכונים מהצריפים, והתנאים השתפרו. בשיכון כבר היה חשמל, היו שירותים, אבל עדיין לא היו מים חמים כדי שנתרחץ. היה לנו פרימוס – על זה היינו מבשלים, זה היה מבוסס על נפט. חיממנו על זה מים, והתרחצנו מדי פעם. התנאים השתפרו לנו, התחילו לבנות בתי ספר, התחלנו ללמוד עברית, חילקו אותנו לכיתות לא לפי גילאים, לאט לאט יכלנו לתקשר אחד עם השני.

המשפחה

היינו ארבעה בני משפחה כשהגענו לארץ – אימא, אח, ושתי אחיות, יתומים ללא אבא. את אבי רצחו אבא בפרס כשהייתי בת שנה, כלומר, הגענו לארץ בלי המפרנס – האבא. לא היה אכפת לאף אחד מהמצב הכלכלי הקשה שלנו, אפילו נעליים לא היה לנו, שנלך איתם לבית ספר, מצאתי נעל אחת, קשרתי לרגל ואת הרגל השנייה חבשתי כאילו יש לי פצע ברגל, הייתי הולכת לבית ספר עם נעל אחת שמצאתי ברחוב, כששאלו אותי מה יש לי ברגל הייתי אומרת שאני פצועה, לא היה מי שיקנה לי נעליים או בגדים.

במקום ללמוד הלכנו לעבוד – בקרן קיימת, היינו שותלים שתילים בשטחים בכל הסביבה של בית שמש, את כל עצי הברוש אנחנו שתלנו, אחר כך לא היה מי שישלם לנו על הימים שעבדנו. האדם האחראי נעלם, לא היה לנו למי לגשת בבקשת תשלום בעד ימי העבודה שלנו, עבדנו קשה, ולא קיבלנו כסף או תמורה.

היום אני גרה בפתח תקווה. עברנו מבית שמש לפתח תקווה.

בבית שמש היה קשה מאוד לאימא. המשפחה עזרה לה בהעברתנו לפתח תקווה, היא לא עבדה אף פעם, הילדים יותר השתדלו לעזור בפרנסת הבית, זה היה משק בית – הלכנו לבתים, ניקינו אותם בשביל אגורה, עבדנו חמש שש שעות. מרוב שעבדתי קשה הייתי חולה שוב ושוב, ואף היו צריכים לאשפז אותי. החיים היו קשים מאוד, במיוחד לנו בגלל שלא היה לנו אבא. לכולם כן היה ואנחנו היחידים בלי אבא. אימא הייתה תמיד חולה, ובכל פעם מבית שמש היינו צריכים לקחת אותה לקופת חולים בירושלים, כי לא היה סניף בבית שמש. היינו לוקחים אותה באוטובוסים שהיו עוברים דרך הקסטל, בקושי עברו אוטובוסים והנסיעה הייתה איטית וקשה בעליות ובירידות.

הזוית האישית

יניב גל: החוויה הייתה ממש טובה. אני מרגיש שלמדתי דברים חדשים על סבתא שלי, היה לה עבר קשה מאוד שלא הכרתי אותו. אני שמח מאוד שאני נמצא בתכנית הזו שהביאה אותי ללמידה ולחיזוק הקשר עם סבתי.

סבתא פנינה: הכל היה נהדר, הייתה חוויה, זה מאוד מחבר. נהניתי מאוד לספר את קורות חיי מהתקופה שעליתי לארץ, שמחה שהסיפור יועבר לדורות הבאים.