מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה לוני, נולדתי בריו דה ז'נרו בברזיל בשנת 1953. שם משפחתי ברווקותי היה "חוסיד". אנחנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. שמותיהם: גיטה, אנה (אני) ומריו. עליתי לישראל בשנת 1979.

כשהגענו לארץ עליתי לקיבוץ רביבים, שם למדתי באולפן את השפה העברית ואחר כך עברתי לקיבוץ מעברות, שם למדתי בסמינר למורים "בית הכרם". רציתי לעלות לארץ ישראל בגלל ציונות, ידענו שאנחנו יהודים ורצינו לחיות יחד במדינת היהודים, לקיים את יהדותנו בגלוי ובאומץ, לעבוד את האדמה (בקיבוץ רביבים) ולהקים משפחה יהודית בארץ.

הכרתי את סבא דוד במעון שבו הייתי בירושלים, במעון של העולים החדשים. גרתי עם חברה שהיה לה חבר, והאח של החבר שלה היה סבא דוד, הכרנו והתאהבנו האחד בשני והחלטנו שאנחנו רוצים להקים בית בישראל. סבא דוד היה הבכור במשפחתו, הוא נולד במרוקו לרפאל ומסעודה ז"ל, ועלה לארץ ישראל באונייה כשהיה בן שש, יחד עם כל משפחתו, הורים ושמונה ילדים. הם בהתחלה הגיעו למעברה ואחר כך התיישבו בירושלים והקימו בית בקטמון. אני וסבא דוד ז"ל התחתנו בברזיל באירוע אינטימי עם הקהילה היהודית בברזיל, שנכחו בה משפחתי שחיה בריו דה ז'נרו, כדי לשמח את כל המשפחה, ביניהם אבא ואימא שלי.

כשהיינו קטנים לא היינו דתיים, לא קיימנו תורה ומצוות, ידענו שאנחנו יהודים אבל לא מעבר לזה, זה תמיד היה חסר לי כי לא ידעתי איך יהודי לא מתנהג כמו יהודי, ובגלל זה רציתי לבוא לארץ ישראל. כשהיינו קטנים אבא שלי לא נתן לנו להיות חברים של הגויים. הייתי קטנה ואני זוכרת שחגגו לי יומולדת עם כל המשפחה, הכינו עוגה ותלו בלונים והייתה מסיבה גדולה לכבודי.

אבי יחיאל הגיע לברזיל מרומניה ואימא שלי, טובה, נולדה בברזיל. אבא יחיאל הגיע לברזיל בעקבות הגעתם של הנאצים לרומניה, הוריו נרצחו בבית בזמן שהוא עבד על הטרקטור, כשהגיע הביתה והבין שהנאצים הגיעו הוא ברח לברזיל, השאיר ברומניה את הכל וברח.

ההורים שלי הכירו בחנות תכשיטים בברזיל, אימא שלי הלכה לקנות שעון והם התאהבו והחליטו להתחתן ולהקים בית בברזיל. הטיסה ברזיל- ישראל היא מאוד ארוכה, מעל 20 שעות טיסה, שבדרך מחליפים מטוסים והיא גם מאוד יקרה. לכן טסתי רק שלוש פעמים בחיים שלי לברזיל. פעם אחת, בשביל להתחתן בברזיל. סבא דוד רצה מאוד לשמח אותי ואת הוריי אז החלטנו שאנו נטוס ונתחתן בברזיל ככה שהוריי ומשפחתי המורחבת יוכלו להיות איתנו ולחלוק איתנו את יום שמחתנו. המשפחה של סבא דוד לא הגיעה לברזיל לחתונה שלנו. סבא דוד היה גרוש והנישואים שלנו היו נישואיו שניים, ואני הייתי רווקה, לכן היה חשוב לו לשמח את ההורים שלי שיראו שהתחתנתי. פעם שניה, כשאחי התחתן. נסעתי יחד עם ענת הבת התינוקת שלי בזמנו. אני זוכרת את השמחה שהשן הראשונה שלה יצאה בברזיל. בפעם השלישית, נסעתי בגיל 55, אחרי שנים רבות שלא ביקרתי ולא ראיתי את המשפחה שלי ובמיוחד את אימא שלי שעדיין בחיים וכיום היא בת 93 שנים. נסעתי לכמעט חצי שנה ושם חייתי יחד עם משפחתי על מנת לעזור לאמי.

יש לי שלוש בנות: ענת, אורית, והילה, ויש לי תשעה נכדים, שהגדול מבינהם כבר בן 16 שנים. אני לא מתחרטת שעליתי לארץ ישראל, אני מאושרת ושמחה שזכיתי בזה בחיי. אני לא חושבת שמקום היהודים הוא בגולה, מקומם של היהודים הוא לחיות בארץ ישראל והייתי מאוד שמחה שגם המשפחה המורחבת שלי תחליט לעשות עלייה ולחיות בארץ ישראל. בזמן האחרון עלו הרבה מבני הדודים שלי לארץ. בן אחותי, פלביו, עלה לפני פחות משנה מברזיל יחד עם משפחתו ועברו לגור ברעננה. בת דודה שלי, דייזי, עלתה והתחתנה עם ישראלי והם חיים בירושלים, וגם כל האחיינים שלי באים לישראל במסגרת תוכניות של תגלית ומסע, מבקרים בישראל וחלקם גם עושים צבא בישראל ולומדים עברית באולפן.

אני הכי מתגעגעת למשפחה שלי, לאימא שלי ואחותי. אני הכי אוהבת לטייל בכותל המערבי בירושלים, ובכנרת בטבריה. היה קשה מאוד שאבא שלי לא נתן לנו להיות חברים של הגויים, ואפילו עבודות של בית הספר לא היה מרשה לנו לעשות יחד. אני מרגישה יהודיה, ישראלית ושייכת למדינה שלי, למדתי את המנטליות הישראלית, את האוכל הישראלי, וגם את החיים עצמם!

עץ המשפחה שלנו

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר היסודי מעלה מכמש, התשפ"ב, 2022, בהנחיית המורה המובילה רונית אטלן.