מאגר סיפורי מורשת

שמי חפצי בן דוד, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, אני מתעדת את סבי במאגר המורשת.

סבי, מרדכי בן יאיר נולד בתאריך 5.12.1935 בעיר טריפולי שבלוב לאברהם ולאורה, ילד שני לתשעה אחים. אביו אברהם עסק במסחר של בשמים – צמחים שהפיקו מהם ריחות, בין השאר עלי חינה, מהם היו מכינים צבע לשיער. בהמשך עבר לסחור בבדים. אמו לאורה תיחזקה את הבית. הם גרו בבית גדול של שלושה מפלסים כאשר הקומה התחתונה היא קומת מרתף ובו מקווה טהרה שבקיץ שימש למשחק וריענון ומעל הקומה השלישית היה גג ענק.

לפני תחילת הקיץ היה בא איש מקומי בשם סאלח והיה מרוקן את המקווה לגמרי, מנקה ומייבש אותו ואז היו מחכים שירד גשם וכך ימלא את המקווה שוב. לא היה מלוכלך ולא היו משתמשים בחומר חיטוי מסוים כדי לשמור על הניקיון וההיגיינה שלהם. אזור המרתף שימש גם לאחסון מוצרים שצריכים קירור כי לא היו מקררים באותה תקופה. אך באופן עקרוני הם לא הרבו לשמור מוצרים לזמן ממושך.

מוצרי חלב, בעיקר חלב, נקנה טרי בכל יום – כמות שתספיק לאותו יום, השתמשו בעיקר בבוקר, לקפה. את החלב היו קונים מרועה צאן שהיה עובר עם עדר עיזים, כשהיו שומעים את קול הפעמון שלהם היו מבינים שהם באזור ואז אימא שלו הייתה שולחת אותם לקנות ליטר או שניים של חלב. החליבה הייתה נעשית במקום ישירות מהעז, ואז היו מכניסים את החלב הביתה ומרתיחים אותו כדי לפסטר אותו.

הבישול נעשה על גחלים. הפחם היה מתבשל על "כנון", מעין סיר חרס. על הפחמים שנדלקו הרתיחו בבוקר את המים לקפה. על הגחלים שדלקו בבוקר (כמו שמדליקים מנגל) אמו הייתה מוסיפה פחמים ומבשלת בצהרים, בערב ולפעמים היו מספיקים גם ליום למחרת. בערב שבת שמה האם בתוך כנון את הפחמים האלו, הדליקה אותם ועל זה הניחה את החמין, זה החזיק אפילו עד אחרי מוצאי שבת.

את שגרת הבוקר היה פותח סבא בתפילה בבית הכנסת יחד עם אביו ואחיו, אחר כך חוזר הביתה, שותה קפה ואוכל עוגה או משהו קטן, לוקח ארוחת בוקר והולך לבית הספר. הלימודים התחילו בשעה 8 בבוקר. כמו כל ילד, הוא וחבריו היו מתעצלים והולכים לאט.

פעם אחת הוא איחר לבית הספר ולפי הכללים הוא לא יכול להיכנס. אך הוא התבייש לחזור הביתה, בגלל שכך כולם ידעו שהוא איחר לבית ספר, לכן הוא העדיף להסתובב ברחבי העיר, לא חזר הביתה כלל אותו יום. פתאום, במהלך הסיבובים הוא ראה את אח שלו גם כן מסתובב, והוא התבייש להגיד לו שלום כי זה אומר שגם הוא איחר. הבושה סביב עניין האיחורים הייתה משמעותית עבורם.

סבי למד בבית ספר עברי, הלימודים התעסקו בארץ ותרבות ישראל. היסטוריה, גאוגרפיה, עברית למדו טוב ולכן מספר סבא שידע עברית מעולה עוד לפני שעלה לארץ, מהעיסוק בתורה מבית הספר וכו'. ניקוד ודקדוק – סבא זוכר שזה היה מאוד חשוב לו מגיל צעיר, אך לא זוכר איך הוא למד את זה.

לאחר סיום בית הספר בסביבות השעה 13:00 בצהרים היה חוזר הביתה ואוכל ארוחת צהרים – מה שיש בבית, לא מתפנקים, אוכלים כל מה שיש בצלחת. אחר כך היה נח צהרים ואז היה הולך לתלמוד תורה, חוזר אוכל משהו קליל ואז הולך לתלמוד תורה של לילה.

טריפולי הייתה תחת שלטון איטלקי אך בשלב מאוחר יותר הגיעו האנגלים, ובגלל שהאנגלים שלטו גם בישראל הגיעו הרבה חיילים יהודים מארץ ישראל. בשביל היהודים שחיו בטריפולי זה היה ריגוש של ממש – כשהוא היה רואה חייל יהודי, היה מזמין אותו אליו הביתה, יושבים ואוכלים איתם. הוא אף היה שומר איתם על קשר במכתבים כשהחיילים היו חוזרים ארצה.

למרות איכות החיים הטובה היו תקופות קשות יותר מבחינת אנטישמיות. סבא מספר שכשהיה בן 9, ערבים רצו לעשות פיגועים באזור שלהם. במשך תקופה הסתגרו בבית, לא יצאו לעבודה, בית ספר, תפילה. ומה שהלך בחוץ זה מרחץ דמים. הוא זוכר שהוא פחד אבל הוא לא זוכר שיצא עם טראומה מהאירועים האלו.

מקרה אחד מתקופת המאורעות זכור לו באופן טראומטי – לאבא שלו היה הרבה כסף מזומן, סכום ששווה לעשרה בתי קרקע כיום. באותה תקופה לא הייתה אפשרות להפקיד כסף בבנק, או שגם אם הייתה, לא הייתה מספיק מודעות להפקיד ולשמור את הכסף שם. ולכן היה שומר את הכסף בגומחה שהייתה קיימת בקיר. בהמשך רצה לשמור על זה בצורה יותר חבויה ודיסקרטית ולכן רצה לטייח את הקיר. הוא קרא לפועל ואמר לו שהוא רוצה שהוא יסתום את החור וכדי להבהיר לו את חשיבות העבודה, אמר לו כי הוא רוצה לשמור שם אוצר. כמה שנים אחר כך, בתקופת הפרעות, היה רצח של השכנים היהודים שחיו בשכנות לבית שלהם והבית נשאר ריק. מתוך פחד אף אחד לא רצה לגור בבית הזה, כי אנשים נרצחו שם ולכן הבית היה קל לפריצה. הפועל שזכר שיש אוצר חבוי בקיר, נכנס דרך הבית השכן, מצא את האוצר וגנב את כולו. ההפסד היה עצום היות וכל הכסף שלהם, ששימש גם למחייה וגם למסחר, היה מוחבא שם וכעת הוא גנוב.

הפרעות והקמת מדינת ישראל עודדו את המשפחה לעלות לארץ, ראשית עלו סבי מרדכי, ואחיו אליעזר. הם הגיעו בשנת 1949, כשסבי בן 13 בלבד ואחיו בן 15. הם הגיעו לארץ באונייה ובתחילה היו במחנה עולים בצפת, משם המשיך לכפר הרא"ה שם התפצל מאחיו שעבר לנווה עמיאל, ואז עבר לעין צורים.

כשנתיים אחר כך עלתה שאר המשפחה שלו לארץ, הם הגיעו לאשקלון. בהתחלה חיו באוהל ואחר כך שוכנו במעברה, בצריף קטן שעשוי מבדון. שירותים וברזיה היו מצויים במרחק של כמה עשרות מטרים. החיים שלהם השתנו מקיצון לקיצון, משפחה שהייתה רגילה לחיות בבית גדול ומרווח מגיעה למחנה עולים ומשתכנת באוהל אחד צפוף, קר מדי בחורף וחם מאוד בקיץ, הציוד נרטב ולא נשמר יותר מדי טוב.  הם חיו ככה כחמישה חודשים ואז אביו קנה בית ערבי ישן, לאחר תקופה מסוימת סבי הצטרף אליהם.

למרות הקשיים והשינוי הגדול באיכות החיים, סבי מספר שאביו אף פעם לא הביע חרטה על זה שעלה לארץ. להפך – הוא העריך את החירות בארץ, את היכולת שלנו להגן על עצמנו ללא צורך של אומות העולם והיה מוכן להקריב את הקושי שבעלייה עבור החירות והעצמאות של מדינת ישראל.

אם היום היה אפשר לנסוע בביטחון לטריפולי, סבא היה שמח לבקר שם.

הזוית האישית

חפצי הנכדה המתעדת: סבא ואני בקשר טוב ומדברים הרבה, בזכות התוכנית הקשר הרב דורי יצא לי לשמוע את סיפור חייו מזווית נוספת.