מאגר סיפורי מורשת

שמי ג'נט גורן. נולדתי ג'נט ליטווק בניוארק שבניו ג'רזי, בארצות הברית, בשנת 1942. רוב שנות ילדותי ונעוריי גרתי שם. כעת ובמשך 57 שנים האחרונות אני מתגוררת כאן, בישראל.

איך הגיעה ילדה יהודיה מניו ג'רזי לארץ ישראל, אתם כנראה שואלים – זה מה שאני מתכוונת לספר לכם.

גדלתי בשכונה יהודית, בבית מסורתי. אני זוכרת את השמחה בבית כשהייתי בת 5 בשנת 1948, כשהאו"ם הכריז על עצמאות מדינת ישראל. הוריי החשיבו את עצמם כציוניים, אבל ציוניים מרחוק. אמי הייתה פעילה בנשות הדסה, במטבח הייתה לנו קופסת קק"ל. ישראל הייתה מאוד נוכחת בחיינו.

גדלתי בבית שהדגיש ערכים כגון דמוקרטיה, צדק ושוויון. כנערה הייתי פעילה בתנועות לזכויות אפרו-אמריקאים ויותר מאוחר עבדתי כעובדת סוציאלית במלחמה נגד העוני. אפשר לומר שהייתי די שמאלנית וללא ספק יהודיה מתבוללת, למרות הרקע המשפחתי.

שנת 1967 הגיעה. הייתי בת 24 כשפרצה מלחמת ששת הימים, עתיד ישראל היה בסכנה והתקופה הגורלית הזאת פגשה תקופה גורלית בחיי. באותו זמן עזבתי את עבודתי בתור מפתחת תכניות עבודה ונפרדתי מחבר. גם נרשמתי ללימודים לתואר שני. בקיצור, הייתי על פרשת דרכים.

החלטתי שאני צריכה לצאת לתקופת ביניים – לשכוח את הכל לפני שאני מתחילה חיים חדשים בניו יורק. בינתיים הסתיימה המלחמה בארץ.

אני רוצה לציין שביקרתי בארץ קודם לכן בשנת 1963 ומאוד נהניתי. היות והיה לי זמן עד תחילת הלימודים, החלטתי להפליג לארץ ישראל לחודש ולאחר מכן לחזור לארה"ב.

החצי הראשון של ההחלטה התגשם: הפלגתי לישראל בסוף 1967. באונייה פגשתי שתי בנות ששינו את חיי, ספק אם הן יודעות כמה הן השפיעו עליי, כי לצערי לא שמרנו על קשר. הן עמדו להתחיל ללמוד עברית באולפן עציון שבירושלים והזמינו אותי לבקר אותן באולפן. כשהאונייה הגיעה לנמל חיפה, דודה חנה (יותר קרובת משפחה מאשר דודה) קיבלה אותי בחום ולקחה אותי לביתה בתל אביב.

כמובן שביקרתי אצל הבנות באולפן שבירושלים, זו הייתה ירושלים של סוף 1967. כנערה אמריקאית מתבוללת ואולי גם קצת מבולבלת, שאלתי את עצמי: מהו המקום של כל היהודים בעולם? היהודים צריכים בכלל מדינה? התשובה הייתה ברורה בהחלט! השואה הוכיחה זאת. האם יש לי זכות לתת לאנשים אחרים לבנות לי את המדינה בזמן שאני נהנית מהחיים בארה"ב?

לאחר כל ההרהורים, החלטתי להתחיל ללמוד עברית באולפן עציון. זאת הייתה תקופה של אופוריה בירושלים לאחר הניצחון הגדול. האווירה הייתה קסומה. היה נראה לי שהמדינה הזאת היא המקום הכי נפלא ואידילי בעולם. הלימודים באולפן נמשכו חמישה חודשים. אלו היו חודשים של לימודים, שפה, תרבות ולמידה על מי אני ומה חשוב לי בחיים.

ההפסקה בחיים שלי שהתחילה בטיול קטן לישראל, נמשכת עד היום – 57 שנים. היום אני לא רואה את ישראל כפי שראיתי בעבר, כמקום מושלם. אני מכירה את הבעיות העצומות מבחוץ ומבפנים. אבל אני עדיין אוהבת את ישראל בכל נשמתי, אני עדיין חולמת על ישראל שפגשתי בשנת 1967 ואני עדיין חולמת על מדינה ראויה לילדיי ולנכדיי.

מהילדה המתבוללת נעשיתי לישראלית מבוגרת ועדיין אידיאליסטית וציונית מקרוב.

הזוית האישית

סבתא ג'נט: בשבילי כל רגע שאני מבלה עם מעיין זו חוויה, והתכנית הזו אפשרה לי לבלות זמן איכותי איתה. נהניתי לשתף אותה בסיפורים מהילדות, מהנעורים ומהעלייה לארץ. במיוחד נהניתי מההקשבה, ההתעניינות מהשאלות הנבונות ומהרגישות של מעייני באופן כללי. אני חושבת שהתכנית הזאת מאוד חשובה ולעבור אותה עם מעיין נותן ערך נוסף לתכנית. אני אסירת תודה על ההזדמנות לשתף את מעיין בסיפורי חיי, אני מבלה הרבה זמן עם מעיין אבל התכנית הזאת נתנה לי הזדמנות להעמיק את הקשר בינינו באופן קצת שונה.

מעיין הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי מהתכנית מכמה סיבות: קודם כל, אני מאוד נהנית שיש לי עוד זמן עם סבתא, אני לומדת עליה סיפורים מרגשים מצחיקים ומלמדים שלא ידעתי עליה ובנוסף אני גם אוהבת לשתף אותה במה ששונה היום ממה שהיה פעם. בעיקר אני שמחה שאני יותר קרובה אל העבר שלה ושאני מכירה אותו יותר טוב מאשר לפני שהצטרפנו לתכנית הקשר הרב דורי.