מאגר סיפורי מורשת

סבתי מרי אסטנג'לובה טויזר נולדה ביום ה- 14 לינואר 1945 בעיר צחינוואלי בגאורגיה (היום שיכת לרוסיה). לאביה של סבתא קראו נתנאל, על שמו נקרא אבא שלי. הוא נפצע במלחמת העולם מרסיסים שנכנסו לו לכל הגוף. בסופו של דבר, מהם נפטר. כשהוא נפטר סבתא שלי היתה רק בת תשעה חודשים. היא הייתה הצעירה ביותר מבין ארבעת הילדים.

סבתא בצעירותה

לאימא שלה קראו רחל והיא גם נולדה בעיר צחינוואלי, באותו הרחוב של האבא נתנאל – כך למעשה הכירו והתחתנו.

מאחר ואבא שלה נפטר כשהיא היתה תינוקת, אימא שלה גידלה ארבעה ילדים לבד והמצב הכלכלי היה קשה. במשך שנה לאחר שאביה נפטר, אימא שלה לא יכלה להתאושש והיא שכבה במיטה במשך שנה שלמה.

המשפחה

אחותה הגדולה, רוזה, שהייתה אז רק בת 11, התחילה לאפות לחמים ולמכור בשוק, כך שהיא פרנסה את המשפחה לגמרי לבדה עד שאמה קמה על רגליה. כשאמה החלימה היא החלה לעבוד בעבודות מזדמנות בבתים של אחרים. סבתא זוכרת ילדות מאושרת של טיפוס על עצי תות, ולמרות המצב הכלכלי הלא קל והחוסר שהיה בבית של פרנסה. סבתא זוכרת ילדות מאושרת וזאת כי אימא שלה הקפידה להרעיף המון חום ואהבה וזה מה שהיה חשוב יותר מהכל.

מבין כל האחים, סבתא שלי הייתה היחידה שסיימה תיכון. האחים שלה נאלצו לצאת לעבוד ולכן לא סיימו אפילו חטיבה. סבתא סיימה תיכון ואפילו המשיכה ללמוד באוניברסיטה בעיר טביליסי. כשהיא נסעה לטביליסי עברה המשפחה יחד איתה לעיר הגדולה, הם גרו שם עד העלייה לארץ ישראל.

בשנת 1967 החלו להישמע לחשים ודיבורים על ארץ ישראל בקרב היהודים, אודות ארץ הקודש הארץ של כל היהודים. מבלי לדעת מה יש שם בארץ ישראל, מה קורה ומה מצפה להם בארץ, רק הסבירו להם שככה צריך להיות – ששם הם צריכים להיות רק כי זאת המדינה של היהודים ולשם צריך ללכת כל יהודי בעולם כי זו ארץ הקודש. למעשה בטביליסי לא היה להם בכלל רע, אלא אפילו טוב. סבתא התחילה לעבוד אחרי האוניברסיטה במשרד ממשלתי והחיים בין הגויים היו בסדר גמור, אבל מטעמים אידיאולוגים החליטה המשפחה לעשות עלייה לארץ ישראל. כשסבתא הייתה בת 24, נשלחו לביתה ויזות כניסה לארץ ישראל מאדם לא מוכר. עד היום סבתא לא יודעת מי שלח ולמה, מסתבר שאותו אדם שלח לכמה בתים נוספים ויזות כאלו.

הראשונה שעלתה לארץ היתה אחותה הגדולה של סבתא, בשנת 1972. אחריה עלתה אחותה השנייה כארבעה חודשים אחרי. אחיה עדיין התלבט אם לנסוע או לא, וכשסבתא ראתה את ההיסוסים שלו היא התחילה לשכנע ולהשפיע על אימא שלה שייסעו כבר, ואז יצא חוק שמי שלמד באוניברסיטה צריך לשלם עבור השנים שלמד. לכן סבתא שלי לא יכלה לעשות את העלייה, למרות שהיתה לה ויזה ביד. היא שכנעה את אימא שלה שתקח את אחיה ויעלו לארץ בלעדיה והיא תבוא אחרי שתסדר את העניינים עם הרשויות.

לאחר כמה חודשים התקשרה אחותה ובכתה לה שלא טוב להם שם ושלא תבוא לארץ, ואפילו ביקשה ממנה שתעזור להם לחזור חזרה לגיאורגיה כי בארץ המצב הכלכלי והבטחוני לא טוב ואין תנאים סוציאלים. לעומתה, האחות השנייה שלחה לה מכתב האומר לה לא להקשיב לאחות הגדולה ושכן תבוא להיות איתם כי אמה דואגת ורוצה שתגיע כבר. באותו הרגע סבתא קיבלה את ההחלטה לעלות לארץ ויהי מה!

הבוס של סבתא שלי במשרד הממשלתי ניסה לשכנע אותה לספר בטלוויזיה את כל מה שאמרה אחותה הגדולה על ארץ ישראל וכנגד עלייה לארץ ישראל, וזאת כי בעיקרון לא רצו הגאורגים שהיהודים יעזבו את גאורגיה, כי ידוע היה שאיפה שיש יהודים יש שפע ושגשוג ולכן הם פחדו מהעלייה של כולם לארץ. אך סבתא שלי סירבה בכל תוקף. את חוק תשלום האוניברסיטה לבסוף ביטלו, וכך סבתא סוף סוף יכלה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1973 היא עלתה לארץ, הגיעה אל העיר גבעתיים והצטרפה לאמה ולאחיה.

בארץ סבתא עשתה הסבה מקצועית מכלכלה להנהלת חשבונות, אך במהלך הקורס הגיעו ממשרד הביטחון ושלפו מתוך הקורס שלושה אנשים לעבוד במחלקת הכספים של משרד הביטחון, ביניהם סבתי.

את סבא שלי הכירה סבתא במשרד הביטחון, היה שם קצין בשם שלמה שרצה להכיר לה את סבי.. למעשה סבא שלי כבר ראה אותה לפני כן וידע עליה הכל, הוא החליט לגשת אליה ברחוב כשהפתיח לשיחה היה אותו קצין. סבא שלי היה מרוקאי, ובאותם זמנים לא היה נהוג לחתן אישה גרוזינית למרוקאי או ההיפך. לסבתא ייעדו בכלל רופא בבאר שבע. אבל סבא שלי היה נחוש בדעתו שזו תהיה אשתו. מאחר וידע שהעדה הגרוזינית מאוד שמרנית, הוא הגיע לביתה וסיפר למשפחתה שהוא והיא יוצאים כבר ארבעה חודשים כשלמעשה סבתא שלי הכירה אותו רק שבוע, מתוכם נפגשו שלוש פעמים בסתר כי סבתא ידעה שלא יקבלו אותו.

מאחר וסבי הודיע שהם חברים והכבוד היה דבר מאוד חשוב במשפחה, הוחלט על חתונה, כך שיצא שהם התחתנו אחרי שלושה חודשים שהכירו. הם חיו באושר ועושר, עד יום מותו הפתאומי מניתוח לב.

הזוית האישית

אסף הנכד המתעד: נהנינו מאוד לשבת ביחד ולשמוע את הסיפור של סבתא. זה מאוד חיזק את הקשר בינינו.