מאגר סיפורי מורשת

סבתי אנט נולה במקנס שבמרוקו ב 1951 למשפחה מרוקאית.

מֶקְנֶס או מכּנס היא עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-120 ק"מ מזרחית מהבירה רבאט. בעיר התגוררו 576,152 איש בשנת 2008 ובאזור האורבאני מתגוררים כ-950,000 איש. מקנס נוסדה במאה ה-10 ושמה נגזר משמו של שבט "מקנסה" הברברי שייסד אותה. (ויקיפדיה)

וכך היא מספרת: "אמי עליזה, אבי אהרון, אחיי: יעקוב, אסתר, מוריס, אלי, ציון, אנט(אני), אלברט ז"ל, רינה, ומאיר בן הזקונים. אני השישית מבין תשעת הילדים במשפחתנו.

המשמעות של השם שלי היא על שם סבתי ז"ל, קראו לה חנה, ובמרוקו קראו לי חנה, אבל כשהגענו לישראל שינוי לאנט. אימי הייתה דמות להשראה עבורי, הדריכה אותי בכל דבר. במרוקו הבית שלי היה בנוי כולו מאבן, היו לנו ושלושה חדרים ענקיים ומטבח קטן, למרות זאת ישנו על מזרנים על הרצפה. היו מדרגות מהבית שהובילו למרפסת שבה היה לאחי הבכור יעקב שובך יונים.

מים היינו שואבים מהבאר וחשמל היה לנו.  משפחתי ואני גרנו בסביבה מעורבת שכללה ערבים ויהודים, והיו לנו איתם קשרי שכנות, בודה וכו'.לא חווינו אנטישמיות במרוקו, לא שנאו אותנו כלל וכלל, אבל בלילות אימי לא הייתה מרשה לנו לצאת החוצה, כי היאה פחדה ושמרה עלינו מכל צרה.

אני זוכרת שהיו לי בילדותי שתי חברות טובות, אבל לא שמרתי על קשר עם חבריי ממרוקו לאחר העלייה. לעומת זאת, הוריי שמרו על קשרים חברתיים מהעבר, הייתה להם משפחה במרוקו והמשפחה הזו עברה לגור בצרפת.

עליתי לארץ בשנת 1952 הישר לכיתה א', הייתי רק בת חמש וחצי. הילדות הייתה מהנה, אני זוכרת ששיחקתי גולות וניצחתי את כל הבנים. כשהגענו לישראל, אני ואחיי הקטנים עוד דיברנו מרוקאית, אבל אחיי הגדולים התחילו ללמוד עברית. אחי הבכור יעקב ידע עברית שוטף, כבר מאז אותם הימים שגרנו במרוקו".

הזווית האישית

אליה: אני מאחלת לסבתא בריאות ואריכות ימים.