מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, עזר שמילה, וכך סבא סיפר לי:

"כשהייתי בן שלוש אבא שלי נפטר ונקבר בג'רבה. ג'רבה זה אי קטן בדרום תוניסיה. הוא נחשב כאי לא מתקדם ומיושן, ואישה אלמנה ללא עבודה – אין לה מה לעשות שם. לכן כשהייתי בן שלוש, אני, אימא שלי ושתי האחיות שלי עברנו לעיר תוניס שהיא עיר הבירה.

בזמן מלחמת העולם השנייה, רגע לפני שהנאצים פלשו לתוניסיה, סבלנו מרעב כבד מאוד בגלל שהנאצים מנעו מאוכל להיכנס למדינה. חיינו בעוני קשה ונאלצתי לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית. אני מוגדר כניצול שואה בגלל הרעב שהיה לנו.

בגיל 13, אחרי הרבה שכנועים וויכוחים, הצלחתי לגרום לאימא שלי לחתום על אישור עלייה לארץ בקידום הנוער. הם הבטיחו שאחרי שנעלה לארץ, הם יביאו את יתר המשפחה."

העליה לארץ ותקופת המעברות

"יצאתי מתוניסיה והגעתי לתחנת ביניים בצרפת ואחרי כמה חודשים שם, הגענו לארץ ישראל. כשהגעתי לארץ, הגעתי לשער העלייה ובהמשך למוסד נווה עמיאל שנמצא ליד שדה יעקב בצפון ליד קריית טבעון.

נווה עמיאל הוא בית ספר שלומדים בו חצי יום, וחצי יום עוסקים בחקלאות. אני עד גיל 13 וחצי לא ידעתי לקרוא ולכתוב כלום! זאת פעם ראשונה שלמדתי בבית ספר, אבל משם התחלתי לקחת את העניינים ברצינות. התחלתי ללמוד ולהשקיע. כך שיצא שכל הילדים במוסד שלנו היו באים איתי לעשות שיעורי בית ולקבל ממני עזרה בלימודים.

מאוד אהבתי חקלאות. הצלחתי בזה. הלכתי למושב בשדה יעקב לעבוד אצל החקלאים, קיבלתי חצי לירה לשעה, אבל הם היו נותנים לי כסף של הצרכניה. אז מה הייתי עושה? הייתי עומד בצרכנייה ומחליף עם האנשים שבאו לקנות עם כסף אמיתי. בינתיים, כל זמן שלא ידעתי לקרוא ולכתוב, הייתי אומר לחברים שלי לכתוב לאימא שלי מכתבים לתוניסיה.

'למה אתה לא הולך למוסד לבקש שיביאו את אימא שלך?' הם אמרו לי, 'שמע, לך לשם, תעשה בלגן, אל תפחד ממשטרה, זה כלום פה'. אז הלכתי פעם אחת לסוכנות בחיפה, כשהגעתי לשם אף אחד לא הקשיב לי ולא התייחס אלי, אז אני לקחתי את המדפסת שם וזרקתי אותה על הרצפה. התחילו צעקות. אני אמרתי להם: "אתם הבטחתם לי שתביאו את אימא שלי" – אז פתאום איזה אחד צעק: "תזמינו משטרה", אמרתי לעצמי – 'אוי ואבוי לי..' אני מחכה ובאה משטרה.

איזה שוטר נחמד בא אלי ואמר לי 'חמוד מה קרה?' אמרתי לו בבכי: 'הם אמרו לי שהם יביאו את אימא שלי….' הוא אמר: 'תביאו לו תה ועוגה' אמרתי לעצמי איזה יופי, איזה משטרה.. הביאו לי עוגה ותה.. אחרי זה לקחו אותי בחזרה למוסד במכונית המשטרה ולא עשו לי כלום.

התחלתי ללכת לשם כל שישי, אפילו כשהייתי מגיע לשם האנשים אמרו 'לא, עוד פעם הוא…'. לא ויתרתי עד שהביאו לי את אימא שלי ואחותי הקטנה לארץ. קנינו בית בטבריה וגרנו שם ממש צמוד לכנרת.

החיים הבוגרים

בצבא שירתי בחיל האוויר במחנה דוד. העמסתי פצצות למטוסים. את המילואים האחרון שירתי בגיל 52 במלחמת המפרץ, הפעלתי אזעקות בנתניה בזמן התקפת טילים.

כשסיימתי את הצבא, קיבלתי הצעה לחזור לחקלאות. הציעו לי משכורת שנשמעה לי נמוכה. עשיתי שרירים והחלטתי לסרב, אבל אחרי כמה ימים גיליתי שבחוץ אני ארוויח פחות, לא יכולתי לחזור להצעה של החקלאות, לא נעים, אז החלטתי לקחת סיכון והתחלתי ללמוד איך ללטוש יהלומים בטבריה. השקעתי את כל הכוח בזה, וראיתי שמרכז היהלומים נמצא בנתניה, ומי שרוצה להצליח חייב לעבור לשם. לכן החלטתי לעבור לגור שם. אני עובד 63 שנה ביהלומים, היו לי מפעלים בנתניה, ואת עיקר הפעילות היום אני עושה בבורסה ברמת גן.

הכרות ונישואים

את אשתי הכרתי בטבריה. ראיתי אותה במסיבה והכרנו, היא הייתה הבחורה הכי יפה שם, אבל היא הייתה מאורסת למישהו אחר. ניסיתי לבקש מההורים שלה שיתנו לי להכיר אותה אבל הם לא הסכימו כי הייתי 'חילוני ועני'. התחלתי להעביר לה מכתבים בסתר דרך אחותה, ולא ויתרתי עד שהיא הצליחה לשכנע את ההורים שלה לבטל את האירוסים ולהתחתן איתי, זאת כמובן אחרי שהבטחתי שאני אהיה דתי גם.

היינו נשואים 60 שנה ונולדו לנו שני בנים ושתי בנות. יש לי 14 נכדים ושמונה נינים.

המסר שלי לדור הצעיר: אם אתה עושה משהו, תעשה אותו ברצינות וכמו שצריך, זה סוד ההצלחה."

הזוית האישית

עדי הנכד המתעד: העבודה המשותפת הייתה מהנה, היה כיף ללמוד על המעבר של סבא, אני ממליץ על החוויה ממליץ בחום.