מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אדם נולדתי בשנת 1939 בסייני – עיירה על הגבול של פולין וליטא.

זאת הייתה עיירה שרוב התושבים בה היו יהודים. וחיו בה בעיקר ליטאים. אני כמובן לא זוכר את המקום, אבל מהסיפורים של הורי אני יודע שהאזור של סייני היה אזור של אגמים, נהרות ומים, אזור שהרבה אנשים היו באים לטייל בו. אבא שלי – דוב אדם הגיע ממשפחה פשוטה, אביו היה כובען ואבא שלי למד ממנו את המקצוע והיה גם הוא כובען.

המשפחה של אמי אהובה הייתה משפחה מאוד אמידה, לסבא שלי – אבא של אמא שלי הייתה טחנת קמח גדולה, וכל האיכרים מהאזור היו באים לטחון את התבואה שלהם בטחנת הקמח. הם היו תשעה אחים ואמי הייתה הילדה השביעית . אחד הדודים שלי היה בעל האוטובוס הראשון בסייני ובהמשך הקים חברת אוטובוסים. הורי לאחר חתונתם גרו בבית הוריה של אמי. בבית דיברו יידיש בלבד. רוב האחים עזבו את הבית וגרו ברחבי פולין וליטא, היחידות שנשארו בבית ועבדו בעסק המשפחתי, היו אמא שלי שהייתה אחראית על "השקילות" בתחנה, ואחותה הבכורה שהייתה נשואה לאלי אח של אביהם, שהיה שותף של סבא שלי בתחנת הקמח. חיתנו אותם כדי לשמור על העסק בתוך המשפחה. כאמור, גרנו בבית של סבא וסבתא מצד אמי.

נולדתי בפסח ביום השלישי של חוה"מ ובמשך שנים רבות לא ידעתי מהו תאריך הלידה הלועזי שלי. אמי לא הספיקה להגיע לבית החולים ולכן קראו למיילדת ורופא, ונולדתי בבית. סבא של אמא שלי נפטר כמה חודשים לפני שנולדתי, וקראו לי על שמו. כשהייתי בן חצי שנה הגרמנים פלשו לפולין באזור העיירה שלנו, הם ידעו שבטחנת קמח, יש מנוע דיזל גדול וחזק, אז הם באו לגרש את המשפחה מהבית, כדי שיוכלו להוציא את המנוע מהטחנה. בני המשפחה ארזו מהר כמה דברים ויצאו לדרך. לבקשתם, בטחנת הקמח הפועלים חפרו בור גדול באסם, לקחו מיכל גדול של נחושת, ושמו שם את הרכוש של המשפחה, בתקווה שלאחר המלחמה יוכלו לבוא ולקחת את הרכוש.

וכך המשפחה יצאה לדרך – ההורים שלי, אני שהייתי תינוק בן חצי שנה וסבתא בתיה, הדוד והדודה – יהודית ואלי (אח הקטן של סבא) ושלושת ילדיהם. ההחלטה הייתה ללכת לכיוון ביילורוסיה – רוסיה הלבנה, מכיוון ששם היו לנו קרובי משפחה ורצינו להגיע אליהם. באזור הגבול בין רוסיה פולין וגרמניה נתקענו בגבול, מכיוון שלא נתנו לנו לעבור. הרבה פליטים יהודים נתקעו באזור זה. למשפחה היה קצת כסף אז הצליחו לשכור מישהו עם עגלה וסוס, שהבריח אותם את הגבול. הייתי תינוק וכל הזמן בכיתי בעגלה, אז אבא שלי הלך אתי על הידיים מאחורי העגלה. הרוסים שהיו מעבר לגבול גרשו אותנו לכיוון ארכנגלסק שבסיביר – עיירת נמל, זהו המקום היחידי על האוקיינוס הצפוני, שהים לא קופא, שם לקחו את כל הגברים היהודים, לעבודות כפייה של כריתת עצים ביערות. זה מה שאבי נאלץ לעשות.

בארכנגלסק הייתי בן שנתיים כשנולדה שולה אחותי, ההורים שלי לא הצליחו להגיע למרפאה, והיא נולדה בדרך בשלג. הורי היו ציונים מאוד ויהודים מסורתיים, ושם החליטה המשפחה שהם רוצים לנסות להגיע לארץ ישראל. הם הצליחו לברוח מסיביר, ויצאו למסע נדודים ארוך לכיוון הים השחור. את עיקר הדרך עשו בנסיעות ברכבות. באחת הנסיעות כמעט איבדו אותי ואת סבתי. באחד המעברים לתוך הרכבת, סבתי ישבה על הרציף כשאני עליה, ושאר בני המשפחה עסקו בלהעביר את הציוד שלהם לתוך הרכבת, לפתע הרכבת החלה לנסוע כשכל בני המשפחה על הרכבת, ורק אני וסבתי על הרציף. סבתי גילתה תושייה רבה, ונשארה לשבת באותו מקום, בני המשפחה ירדו בתחנה הראשונה שהרכבת עצרה בה, וחזרו חזרה לתחנה בה נשארנו וכך התאחדנו שוב.

בסוף לאחר מסע ארוך הצלחנו להגיע לגרוזיה, למקום שנקרא גורי ושם נשארנו כל המלחמה, לעיר קראו גם סטליניר – עיר הולדתו של סטלין. גרנו שם שלוש שנים. היהודים הגרוזינים קיבלו אותנו בצורה מאוד יפה ועזרו לנו, גם הגרוזינים, הלא יהודים התייחסו בצורה יפה ליהודים. אבי – סבא דוב עבד בבית החולים בעיר, בתור סניטר, וכך גם הצליח להביא קצת אוכל שלקח מבית החולים למשפחה. סבתי בתיה נפטרה מזקנה בזמן שגרנו בגורי.

כשנגמרה המלחמה בשנת 1944 הרוסים אמרו שכל האזרחים הפולנים יכולים לחזור לפולניה, המשפחה החליטה לחזור חזרה לפולין, נדדנו שוב באוניות וברכבות. כשהתקרבנו לאזור עיר הולדתנו, אבא שלי ובת דודה שלי החליטו לנסות להיכנס לסייני וללכת לבית, כשהם הגיעו קרוב לעיירה הם פגשו יהודים שגרו באזור, והזהירו אותם לא להיכנס לבית, מכיוון שהגויים מחכים ליהודים אמידים שיחזרו לבתים שלהם, כדי לראות איפה הם החביאו את כל הרכוש, לשדוד אותם ולהרוג אותם. אבא שלי ובת דודתי חזרו אלינו, ויחד נדדנו לעיירה בפולין שקוראים לה קטוביץ. הייתי אז כבן חמש והורי שלחו אותי ללמוד "בחדר", שם הרב לימד אותנו כל הילדים לקרוא בעברית.

המשפחה החליטה לעלות לישראל, עברנו לגרמניה למקום על יד שטוטגרט שנקרא ואסראלפינגן, גרנו  במחנה עקורים, שם נולדה בתיה אחותי השלישית. במחנה היו שליחים מארץ ישראל, סבא דוב שהיה ציוני נהיה פעיל ציבור, הסתובב בכל מיני מקומות באירופה והשתתף בקונגרס הציוני. במחנה העקורים למדתי בעברית בבית ספר בכיתות: א', ב', ותחילת כיתה ג'. בבית הספר המורים היו שליחים מארץ ישראל מקיבוץ גבת.

התחלנו להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. בת דודתי עלתה מוקדם יותר ושלחה סרטיפיקט (אישור עלייה) להוריה, ולכן הדוד והדודה שלי עלו לפנינו לארץ ישראל. את הכרזת המדינה שמענו בגרמניה במחנה העקורים. כולנו התכנסנו בבית כנסת מסביב לרדיו, ושמענו את ההכרזה באו"ם, היתה שמחה גדולה וכולם רקדו.

כשהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל עברנו למחנה עקורים במרסיי שבצרפת. התנועה הציונית הייתה שוכרת/ קונה כל פעם ספינה ושולחת יהודים לארץ ישראל. בזמן שהיינו במחנה העקורים במרסיי שמענו את דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. למרות זאת עלינו על ספינות מעפילים בתור עולים לא חוקיים. לאוניה קראו "פאן יורק". הנסיעה לארץ הייתה קשה ומפחידה וארכה כעשרה ימים. הגענו לארץ ישראל. זו הייתה הספינה הראשונה שנכנסה חוקית, תוך כדי ההפלגה, הבריטים שחררו את השלטון והתחילו לעזוב את ישראל.

הספינה הגיעה לנמל חיפה משם העבירו אותנו למחנה עולים בבנימינה, הדוד והדודה שלי שעלו לפנינו, גרו בקרית שמואל אז ההורים שלי ביקשו להעביר אותם למחנה העולים בקרית שמואל, שם גם  התחלתי ללמוד בבית הספר. בשלב מסוים המקום הפך ממחנה עולים למעברה – במחנה עולים דואגים לכל צרכי האנשים אוכל וכו'. במעברה מקבלים מגורים וכל אחד צריך לדאוג לעצמו לפרנסה כדי להחזיק את משפחתו. חבר של אבי סידר לו עבודה בתור פועל בבתי קירור בחיפה, שם עבד עד ליציאתו לפנסיה. בתקופת המגורים במעברה בקרית שמואל, אבא שלי דאג שמיד נתחיל ללמוד בבית ספר, למדתי בעממי ג'. לאחר פרק זמן, ההורים שלי קנו בית בקרית חיים ושם גדלתי כל המשך ילדותי, בכיתה ד' הצטרפתי לבית ספר ארלוזרוב בקרית חיים.

סבא דוב ששמר בחשיבות עליונה על משפחה מלוכדת סביבו, תמיד אמר שנקמתו בנאצים ובפולנים האנטישמים היא המשפחה הגדולה שהקים בישראל – ילדים נכדים ונינים. מאז ועד היום אנחנו חוגגים את ראש השנה, וליל הסדר עם אחיותיו של סבא משה, בני הדודים של אימי וכל הנכדים והנינים של סבא דוב וסבתא אהובה ז"ל.

השירות הצבאי של סבא

התגייסתי לגרעין נח"ל עם כל חברי מתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" (כיום הנוער העובד והלומד), הגרעין שלנו השלים את קיבוץ תל – קציר. בהתחלה היינו בטירונות, זה היה בשנת 1958, ואז היה קשה מאוד בטירונות, התנאים במדינה, וכך גם בצבא היו קשים. הנח"ל נחשב לחיל יוקרתי בזמנו, התייחסו אלינו כמו לפלמ"ח, משמעת מים, מסעות מאוד קשים, תמיד היינו רעבים היה בעיקר לחם יבש. היה לי מאוד קשה מבחינה פיסית ומנטלית. אחרי שסיימנו טירונות היינו בהכשרה בקיבוץ כפר גלעדי, ואני נשלחתי מטעם הגרעין להיות מדריך שליח של התנועה המאוחדת ברחובות. מדי פעם הייתי נוסע לבקר את חברי לגרעין בקיבוץ כפר גלעדי. הייתי במשך שנה וחצי מדריך ברחובות. לאחר מכן חזרתי לשירות הצבאי, והייתי יחד עם חברי בגדוד של הנח"ל שהיה בצנחנים. בזמנו היו בצנחנים שני גדודים: 890 וגדוד של הנח"ל ששירת בצנחנים. אחרי השירות הצבאי הגעתי לתל קציר, הייתי שם תקופה אבל רציתי ללכת ללמוד ובקיבוץ זה לא התאפשר, ולכן החלטתי לעזוב את הקיבוץ והלכתי ללמוד אדריכלות בטכניון.

המלחמה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה כשכבר הייתי נשוי – מלחמת "ששת הימים" במסגרת גדוד הנח"ל שבצנחנים, השתתפתי בכיבוש רמת הגולן, זה היה לילה מאוד ידוע עלינו לרמת הגולן דרך גונן טיפסנו את כל ההר והגענו למוצבים של הסורים, היו קרבות מאוד קשים יש לי חברים שנהרגו שם. המלחמה נגמרה תוך שישה ימים. כשנגמרה המלחמה נסענו מיד לירושלים דרך הבקעה, זה היה אזור כבוש, עלינו לירושלים דרך הכביש הישן והגענו ישר לכותל. זה היה מאוד מרגש פתאום לראות את הכותל, הייתה שם עדיין בנייה ערבית שהתחילו להרוס אותה, כדי לגלות את כל רחבת הכותל.

בין המלחמות היו הרבה מבצעים, השתתפתי בכל המבצעים, והייתי לאורך השנים בהמון ימי מילואים. עסקנו הרבה בשמירה על הגבולות, באחד מימי המילואים שלי עשינו שחזור של הצניחה במתלה. בהמשך נלחמתי במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, והייתי מגויס במשך יותר מחצי שנה, זו היתה מלחמה מאוד קשה, היה לי כבר משרד תכנון שנעדרתי ממנו זמן רב, ותינוקת ילדה ואישה שנשארו בבית. נלחמתי גם במלחמת לבנון הראשונה, אני זוכר את הנסיעות המסוכנות מישראל ללבנון ובחזרה, באותה תקופה היו לי כבר ארבעה ילדים.

השתחררתי מהמילואים בגיל חמישים וחמש, בשנים האחרונות של המילואים שרתי בתפקידים יותר מנהליים.

השירות הצבאי היה קשה בעיקר כל מה שקשור למלחמות, ולהשתתפות באימונים קשים. כשהייתי סטודנט היה קשה לפספס ימי לימודים ובהמשך לצאת למילואים, כשבבית נשארת כל המשפחה, אישה וילדים צעירים. אבל נהניתי מהחלק החברתי, להיות עם כל החברים שלי מהילדות שיחד עברנו את כל המסלול הצבאי.

הזווית האישית

סבא משה: טיפ או מסר לחיים: שיהיו לך שאיפות שתרצה להגשים ושתעשה כל מאמץ כדי להגשים אותן.