מאגר סיפורי מורשת

שלום אני גבריאל מלכה, נולדתי בשנת 1945 בעיר רבאט במרוקו.

משפחתי ואני חיינו שם, ולא היה חסר לנו דבר, אך האהבה לארץ ישראל הייתה גדולה, ומשפחתי בחרה לעלות ארצה. בשנת 1952 החליטה משפחתי לעזוב את המוכר והידוע, ולעלות לארץ היהודים -ארץ ישראל. באחד הלילות העירו אותי הוריי, ואמרו לי בהתרגשות, כי אנחנו עולים לארץ ישראל. אני, הוריי ושמונת האחים שלי, עלינו על אנייה בשם קדמה. אני זוכר שיישבנו על סיפון האנייה, וכמעט לא ישנו כל הלילה במשך ארבע עשרה ימים, עד שהגענו לנמל חיפה.

כשאני חושב על הרגע המיוחל שבו הגענו לנמל חיפה, אני נזכר בתחושת הפחד שהרגשתי, בגלל שהפרידו אותי מן המשפחה שלי, כי חששו שיש לי את מחלת הגזזת. נאלצו לתלוש לי את השיער עם דבק(כמו שעווה)כדי לראות שאין לי גזזת.

כשהחזירו אותי למשפחה שלי, נשלחנו יחד למחנה מעבר בטובה זנגריה (ליד ראש פינה). המחייה במחנה המעבר  לא הייתה פשוטה: היינו מוקפים בחיות בר, עקרבים ונחשים. ולאחר מספר שבועות, משפחתי ביקשה לעבור למקום אחר עם תנאים יותר נוחים. הסכימו להעביר אותנו  למעברת שימרון (ליד מגדל העמק), שאז לא הייתה עיר אלא מעברה קטנה עם חמישה צריפים בלבד. אף אחד מאתנו לא ידע לדבר עברית, שזה לא ממש היה חשוב, כי כמעט כל המעברה דיברה ערבית – מרוקאית. כל משפחה קיבלה הקצבה של קילו בשר, קילו סוכר, ושני כיכרות לחם לשבוע. התקיימנו בצניעות, והאוכל היה מועט, אבל היינו שמחים ומאושרים, ולא הרגשנו שחסר לנו דבר. אני זוכר שאחיי ואני לא קיטרנו, אולי כי כל כך התרגשנו מהעלייה לארץ ישראל, או שפשוט לא הכרנו משהו אחר בישראל.

במגדל העמק היינו מבלים מרבית היום ביער ובבוסתן, אלה היו מקומות המשחק והמפגשים החברתיים, ואפילו בעונת הקיץ היינו אוכלים ארוחת צהרים וערב מפירות הבוסתן. אחרי חודש במגדל העמק, התחלתי ללמוד בבית הספר שלום עליכם.

זה סיפור העלייה וההתיישבות שלי בארץ ישראל.

הזווית האישית

גבריאלה: הדבר שהכי נהנתי ממנו בתוכנית הקשר הרב דורי, הוא שנועם בא לשבת איתי, לדבר איתי ולהתעניין בילדות שלי ובשבילי זה הכל.

נועם: הדבר שהכי אהבתי בתוכנית הקשר הרב דורי, הוא את הזמן לשבת עם סבא, ולשמוע את סיפור חייו.