מאגר סיפורי מורשת

שמי ורד הרשקו, נולדתי ברומניה בעיר בוקרסט להורים מריאטה ואיזידור. אני נשואה לשלמה ויש לנו שלושה ילדים ושישה נכדים.

סיפורי האישי מתחיל בשנת 1970, כשהייתי בת 25 וקיבלנו אישור לעלות לארץ – אני וההורים שלי. תוך שלושה חודשים היינו צריכים לארוז ולטפל בכל המסמכים שיאפשרו לנו לעלות ארצה וכמו כן היינו צריכים לבחור מכל הדברים שהיו לנו לקחת קומץ בגדים (היינו תחת מגבלה של 70 ק"ג לכל בן אדם). האמת שבזמנו הייתי מאוד מבולבלת, חששתי לבאות ודאגתי לפרנסה. רצינו מאוד לעלות ארצה, אך יחד עם זאת היו חששות כלפי העתיד בארץ בנושאים שונים כגון: תעסוקה, שפה חדשה ולהתחיל חיים חדשים בארץ חדשה.

בתאריך 19 באפריל 1970, עלינו למטוס ואחרי שעתיים וחצי הגענו לישראל. זה היה ערב פסח, ערב מרגש במיוחד ועכשיו הייתה לו משמעות נוספת. נחיתה בארץ ישראל ותחילת חיים חדשים בארץ. כשנפתחה הדלת של המטוס קיבלנו רוח חמה ויבשה מאוד ואנחנו היינו לבושים בבגדים של חורף שהבאנו איתנו, באנו ממדינה קרה לאקלים שונה. בדיעבד זה מצחיק אבל באותו רגע היינו בהלם מהסיטואציה. לקחנו איתנו כל אחד מזוודה אחת בתקווה שהדברים שארזנו יגעו בתוך שלושה חודשים.

נכנסו לאולם לקבלת העולים ובילינו שם כמה שעות לקבלת תעודת עולה וגם השתייכות לקופת חולים. באולם היציאה חיכו לנו המשפחה של אבא שהגיעו לפני הרבה שנים, אימא שלו, אחותו ומשפחתה. כמו כן, קיבלה אותי חברה מהתיכון שהתכתבתי איתה כל הזמן מאז עלייתה לארץ. כמובן שזה ריגש אותי מאוד ועזר לי לנחיתה רכה יותר באותו הרגע. רגע הנחיתה היה עוצמתי ומשמעותי מאוד עבור כולנו, קשה להסביר את המשמעות במילים, נחיתה בארץ ישראל והאיחוד של אבי עם אימא שלו, שאותה לא פגש הרבה מאוד שנים. האיחוד המשפחתי והעובדה שנתחיל חיים חדשים בארץ ישראל הייתה התחלה חדשה עבורי ועבור הוריי.

באותו הזמן התברר לנו שהתקבלנו לאולפן בדימונה. אז נסעתי ביחד עם חברה שלי ועם בת דודתי לאולפן לסדר את הניירת, והוריי נסעו עם המשפחה להרצליה היכן שהם גרו. העובדה שהייתה לנו משפחה בארץ גרמה לכך שהנחיתה תהיה רכה יותר, אנחנו לא לבד במדינה חדשה.

תעודת העולה

היות שזה היה ערב חג, אני חזרתי להרצליה וחגגנו יחד את חג הפסח הראשון שלנו בארץ, לאחר החג נסענו לאולפן והתחלנו להתאקלם בארץ. באופן אישי אני יכולה להגיד שהתקופה שביליתי בדימונה זכורה לי כאחת התקופות הכי טובות שהיו לי בארץ עד היום. אני ביליתי בדימונה עד ה-1 בספטמבר כשהתחלתי כבר לעבוד, בגלל שבאתי עם מקצוע (הנדסאית בניין) וההורים שלי נשארו בדימונה עד סוף אוקטובר. באולפן היינו קבוצת עולים מכל העולם וזה היה מושלם. גרנו בבניין בן ארבע קומות, בדירה בקומה 2. בקומת קרקע היה חדר אוכל וכיתות הלימוד. היינו קמים בבוקר, מקבלים ארוחה והולכים ללמוד את השפה, למדנו שפה בשיטת עברית עברית (בלי תרגום). אוכלים ארוחת צהרים, עושים שיעורי בית ואוכלים ארוחת ערב. בזמן הפנוי, עשינו טיולים בעיר ואני ממש התאהבתי בדימונה. אהבתי את השקט ואת השלווה אחרי התקופה המאוד אינטנסיבית של ההכנות לעלייה. עד היום, דימונה חקוקה בלבי כמקום אהוב ומלא אנרגיות טובות וזיכרונות טובים של התחלות חדשות.

מזג האוויר היה קצת קשה עבורנו. בשעות הבוקר, היה יבש וחם מאוד ובשעות צהריים התחילה רוח מדברית חזקה, צריך לזכור שבאנו ממדינה קרה ומזג האוויר היה מאוד שונה. הייתה לנו מורה חיילת והיא הייתה מאוד חביבה. היינו צריכים להיות באולפן חצי שנה ולצאת עם 800 מילים בעברית. אבל כמו שסיפרתי קודם, אני יצאתי חודשיים לפני סוף האולפן כדי להתחיל לעבוד.

גרתי חודשיים אצל סבתי בהרצליה ואחרי חודשיים קיבלנו דירה בשכירות בהרצליה. וזה בגלל שאבא שלי רצה להיות קרוב לאימא שלו. אני השתלבתי מהר מאוד בעבודה בחברת מקורות, חברים בארץ עזרו לי ולמדתי יחסית מהר את השפה, והתרגלתי לחיים בארץ ולמנטליות החדשה. אחרי זמן מה הכרתי את בעלי לעתיד שבמקרה גם הוא יליד רומניה, שהגיע לארץ לפני כמה שנים. נולדו לנו ילדים ואחרי כמה זמן הופיעו גם הנכדים (גם אני, שירה, שכותבת את זה).

התקופה הזכורה לי ביותר היא שאני והוריי היינו באולפן. היא נשארה חקוקה בזיכרוני עד היום הזה. לי באופן אישי היה קל יותר ללמוד את השפה ולהתרגל למנהגים ולאנשים חדשים, עבור הוריי זו הייתה חוויה שונה ולא תמיד פשוטה. בגילם ללמוד שפה חדשה הייתה משימה מאתגרת במיוחד ובמיוחד עבור אבי שתמיד היה קשה לקלוט שפות חדשות. יחד עם זאת, התקופה עזרה להוריי להירגע אחרי התקופה הקשה שלפני העלייה. החששות, הלחצים וההתארגנות לקראת העלייה והרצון של אבי לעלות ארצה, להתאחד עם משפחתו ולהגשים את חלומו, לחיות ולהקים משפחה בארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא ורד: היה מאוד מעניין. שמעתי סיפורים מאוד מעניינים של אנשים אחרים שהשתתפו בתוכנית. הזיכרונות שלהם, איך חגגו חגי ישראל בגולה ובארץ ישראל. אלו הרשמים שנשארו לי מהתכנית ובנוסף היה לי את העונג להיות עם נכדתי שירה.

הנכדה שירה: היה לי מאוד כיף להיות במפגשים של התכנית עם סבתא.