מאגר סיפורי מורשת

שמי נסיה, נולדתי באספהאן שבאיראן לאימא שרה ואבא שוקי. היו לי שני אחים ואחות. אני הכי צעירה מבין הילדים. שמותיהם של האחים מגדול לקטן: שמעון, ציון, אירן ואני. נולדתי בבית פרטי באירן, מלא באושר וחום ובעיקר אהבה. אבי היה בעל בית חרושת, איש אמיד. אימא שלי הייתה אשתו השנייה של אבי, אשר נישאה לו לאחר שאשתו הראשונה נפטרה, לאחר שילדה לו שני ילדים. לצערי הרב אבי חלה כשהייתי בת עשר, אחרי שנתיים הוא נפטר, החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. עברנו עם אימא שלי והאחים לדירה שכורה קטנה ועול הפרנסה נפל על אחי הגדול שמעון. כל האחים הוצאו מבתי הספר ונשלחו לעבודה ואת כל הירושה לקחו האחים החורגים שלי אשר היו כמעט בגיל של אימא שלי.

מכיוון שהייתי הכי קטנה, אמי לא שלחה אותי לעבוד. בניגוד לאחיי הגדולים, סיימתי את לימודיי עד חטיבת ביניים ומשם המשכתי לסמינר למורים בשפה העברית. כעבור עשר שנים, בגיל 24, שזה נחשב למאוחר מאוד בזמנים ההם, נישאתי לסבא שלך חי. נולדו לנו שלושה ילדים: אבנר, לדן ואימא שלך, שרה.

לסבא שלך הייתה חנות לבדים ואני עבדתי כמורה לעברית, וכשאימא שלך, הילדה הכי קטנה שלנו, הייתה בת 13, עלינו לארץ בדרך קשה, מסוכנת ומפרכת. הבן שלי הגדול היה בן 14 כשהתרחשה המהפכה באיראן. מכיוון שבגלל המהפכה סגרו את כל בתי הספר והאוניברסיטאות באיראן, היה בלגן גדול מאוד, בני הבכור אבנר התעקש לעזוב את איראן ולעלות לארץ. אנחנו גם תכננו למכור את הבית והחנות שלנו ולעלות לארץ מיד אחרי אבנר. אבל חודשיים אחרי שהוא עלה לארץ התרחשה המהפכה והיה בלגן גדול מאוד, לא הצלחנו למכור את הבית והחנות. תוך כדי הנסיונות שלנו למכירת הנכסים, התחילה המלחמה בין איראן לעיראק, בעקבות זאת איראן החליטה לסגור את גבולותיה לכניסה ויציאה ולמעשה היינו כלואים באיראן.

לאחר שנתיים של געגועים קשים לאבנר, שמענו על דרך לא חוקית לצאת מאיראן ביוזמת הסוכנות היהודית. אבנר היה מתקשר אלינו פעם בחודש ובאחת הפעמים שאלנו אותו אם הוא יודע על זה משהו וכך הוא ניגש לסוכנות היהודית בישראל והם לקחו את הפרטים שלנו. לאחר כמה שבועות צלצל הטלפון בבית שלנו ומאחורי הקו היה קול לא מוכר ששאל אותנו אם אנחנו מכירים את אבנר, והסביר לנו באופן מרומז שהוא שליח מהסוכנות, הוא שאל אותנו מתי נהיה מוכנים לבריחה והבטיח ליצור איתנו קשר בהמשך.

בינתיים נמצא קונה לבית ולחנות, חתמנו איתם על חוזים והתחלנו בהכנות לבריחה. הקול מאחורי הטלפון הסביר לנו שאנחנו יכולים לקחת אך ורק תרמיל גב לכל בן אדם. איך אפשר לארוז חיים שלמים בתיק גב? איך אפשר לעזוב את המולדת, את הבית, את המשפחה ואת החברים? אלה היו ימים קשים מאוד. עברנו אותם, ובהוראת הקול שמאחורי הטלפון התייצבנו ביום המיועד בעיר הכי קרובה לגבול טורקיה עם התרמילים על הגב.

מאיראן ברחנו על סוסים במשך שבעה ימים ושבעה לילות, דרך הרים, נהרות, שדות וכפרים שכוחי אל. עד שהגענו לנקודה הכי קרובה לגבול איראן טורקיה, באדמת טורקיה ,אשר ניתן לנסוע שם עם מכוניות. משם עלינו על אוטובוס לכיוון איסטנבול ושם ניגשנו לשגרירות ישראל, אשר אנשיה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות מאוד וארגנו לנו טיסה פרטית לישראל. ההתרגשות היתה גדולה מאוד, הרגשנו שהגענו לחוף מבטחים סוף סוף.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה, אנחנו היינו חסרי כל, ללא שפה, ללא עבודה עם שתי בנות בגיל ההתבגרות. אבל למרות הכל שרדנו את העלייה והתרגלנו לחיים בארץ. אני מאוד מתגעגעת לחיים הקודמים שלי באיראן אבל מבינה שאין לנו ברירה אחרת אלא לגור במדינתישראל, המדינה שלנו.

הזוית האישית

סבתא נסיה: סבתא אומרת שהיא מאוד נהנתה בתכנית וחיכתה לכל מפגש בצפייה רבה.

נריה: אני נהניתי מאוד ומקווה שיהיו עוד תכניות כאלה בעתיד.