מאגר סיפורי מורשת

לפניכם הסיפור של דודה חנה, אחות של סבא מיכאל ז"ל, חמי, אבא של דני בעלי:

השלטון במרוקו

"יהדות מרוקו ידועה כקהילה היהודית הגדולה בארצות ערב. יהודי מרוקו חיו בתקופות של פריחה תרבותית וכלכלית לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912, היהודים נהנו על פי רוב מביטחון גדול ומעמד חברתי וכלכלי משופר. במהלך המאה ה-19 החל זרם מואץ יותר של עלייה יהודית ממרוקו לארץ ישראל, בעיקר של רבנים חשובים ומשפחותיהם. בעשור השני של המאה ה-20, לאחר כינון השלטון הצרפתי, בראשית תקופת הצרפתים שלטו באותה תקופה במרוקו דה גול, גנרל בצבא הצרפתי" (מתוך ויקיפדיה).

בעקבות כך, יש לציין כי מערכת היחסים בין היהודים למוסלמים היו טובים מאוד ולכן גם חיינו באידיליה.

המשפחה שלי והחיים במרוקו

דודה חנה מספרת: "אמי ז"ל עבדה עם אבי ז"ל וגם טיפלה בנו, כי רוב הזמן היו לנו נשים ערביות שכיבסו, בישלו וניקו, כך שלאמי היה פנאי לטיפולינו וזכינו להיות במחיצתה די הרבה שעות וימים. לעיתים במהלך היום היינו הולכים לסבא וסבתא מאחר שהיינו מאוד קשורים אליהם.

אבא היה מאוד דתי, הוא התפלל שלוש פעמים ביום. אנחנו שמרנו והקפדנו על כל מצוות השבת, לא כמו בארץ ישראל. אבא במקצועו היה חייט, הייתה לנו חנות במרוקו, היו מכינים את הגזרה בבית, בערב לוקחים לתופרת ומשם לחנות של אבי.

מאחר והמשפחה חיה באותה תקופה באידיליה, חיינו בהרמוניה ושכנות טובה עם המוסלמים. הבנים היו בצבא ואחיותיי היו נשואות. אבי התחתן שלוש פעמים והתגרש שלוש פעמים. הנישואים הראשונים עם האשה הראשונה לא צלחו כי היא לא יכלה להביא ילדים, לכן התחתן עם אשה שניה שהיא למעשה גיסתו. גם ממנה התגרש כי לא יכלה להביא ילדים ולכן אבא התחתן בפעם השלישית עם אימא שלי ואיתה הצליח להקים משפחה.

סבא רבי מסעוד בן שבת שימש כדיין וגם רב. היה לו בית דין במוגדור שבמרוקו. הוא היה רבה של הקהילה ותפקד כדיין. לרוב הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את יכולותיהם. כאשר הבן היה ראוי לכך, היה יורש את מקום האב. את החכם (רב הקהילהדיין) היו בוחרים "טובי העיר" והנגיד. בנוסף היו בוחרים עוד שני חכמים, ושלושת אלה היוו את בית הדין. בית הדין היה קובע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו וסמכויותיו בענייני הקהילה ובתי הכנסת. שוחט הקהילה מונה על ידי הדיין. לבית הדין המקומי היה מעמד כמו לבית הדין הגדול. היו גם ערים שקיבלו על עצמן את בית הדין בעיר סמוכה מכיוון ששם היו חכמים גדולים יותר. הענישה על מעשה בלתי מוסרי, בעיקר אם פגע בכלל הקהילה – הוטל מאסר, קנס, מלקות או חרם. חרם משמעו שלא יימנה בעשרה במניין, לא ימולו בניו בעשרה, לא יעסוק בקבורתו.

אמי ז"ל הביאה עשרה ילדים: שבעה בנים שמתוכם נפטרו ארבעה ונשארו שלושה. אחד מהם נפטר בזמן ברית המילה, השני נפל לה כשאימא הייתה בחודש השמיני להריונה. אני, חנה, נולדתי שלוש שנים אחרי שאחי מיכאל נולד. אחי תמיד היה שר לי: "אחותי הקטנה…."זהו שיר שמאוד אהב לשיר לי ואני הייתי מאוד קשורה אליו.

אמי ז"ל סיפרה לי כי אני, חנה, לא אהבתי לינוק ובכיתי הרבה ולכן אימא נכנסה להריון עם אחי מרקו, הקטן ממני. הוא  נולד בתאריך 1.5.1937, ז"ל, גר בנהריה. אחר כך נולד אחי אלברט ז"ל שגר בכרמיאל. אחריהם נולדו עוד ילדים אבל הם לא החזיקו מעמד ונפטרו.

אחותי מרסל התחתנה בגיל 15. בגיל הזה היו נוהגים היהודים להתחתן כדי שהגויים לא יחטפו אותן, ירצו להתחתן עם הבנות היהודיות. מרסל  ילדה ארבעה ילדים שנפטרו בלידה החמישית. ההורים שלי טיפלו בילדה כדי שתישאר בחיים. בגיל 18 התחתנה שוב עם בעלה השני, נולדו לה שני ילדים אשר נפטרו בידיים של סבתא ממחלות שהיו באותה תקופה ולא היה מרפא. לכן לימים מרסל התגרשה.

אני, חנה, הייתי קטנה באותה תקופה, בערך בת 7. הבית שלנו במרוקו היה מרווח, כמו כן היה לנו מחסן קטן מתחת לבית ושם אימא שמה מים חמים לשבת. היה לנו גם מנגל גדול עשוי מחימר, אימא הייתה ממלאת אותו בגחלים, זה בעצם היה הכיריים של אז וזה שימש מקום לבישול.

הלימודים במרוקו

הייתה הפרדה בין בנים לבנות. למדנו בבית ספר יהודי בשפה הצרפתית כי השלטון היה צרפתי, אבל גם למדנו עברית שעתיים ביום.

לגבי מלחמת העולם השנייה – הרגשנו אותה היטב באזורנו. לכן בתקופה הזו הרשו לנו לצאת מהבתים רק פעם בשבוע. הגרמנים הכינו את הגטו ואת מקום השריפה, הם הגיעו למרוקו, וביקשו ממלך מרוקו שייתן לו את כל היהודים. מלך מרוקו, שאהב מאוד את היהודים, התנגד ולעזרתם באו גם האמריקאים והצרפתים. יש לציין שגם הנוצרים שמרו עלינו. דה גול ממש הגן על היהודים הם גם הזעיקו את הרוסים שלחמו בגרמנים ובכך הצילו את היהודים מידי הצורר הגרמני. גם הכושים שחיו במרוקו עזרו ליהודים ושמרו עלינו שלא יקרה לנו כלום, לכן גם לא הלכנו לבית הספר ואני מאוד חששתי מכושים, למרות שהם היו אנשים טובים ושמרו עלינו, אבל בתור ילדה קטנה צבע העור הרתיע אותי.

שמענו שהרוסים נכנסו לגרמניה ובכך המערכה נוצחה וברוך השם כל היהודים ניצלו. בעקבות האירוע היהודים החליטו לכתוב שיר על מלך מרוקו:

מכר את ילדיו בחיטה הצטער ושמר על היהודים

מי שייתן את היהודים יכרות את ראשו

ובכך נתן חופש ליהודים

החגים במרוקו

חג הפסח – זכור לי היטב היום האחרון של פסח שנקרא מימונה. כל בית יהודי היה שמח, היו ריקודים והיו עוברים מבית לבית. הכנת העוגיות: הערבים היו מביאים חומרי גלם לעוגות ומביאים לאופות להכין. היו תמרים בקמח, מופלטות ועוד. כל בית יהודי היה שמח, היה קשה לראות שזו מדינה ערבית, כולם אהבו את היהודים ושמחו בשמחתם.

על-פי מחקר שערך אנתרופולוג מארצות הברית אצל יהודי צפון אפריקה בצרפת לגבי זהותם והיחס למסורת, נמצא כי רבים מהם, גם אלה שבימות החול מתנהגים כצרפתים ואינם שומרים על דיני ישראל, הרי בשבתות, ובחגי ישראל באירועים משפחתיים כמו ברית מילה, בר-מצווה וחתונה – הם מגלים זיקה רגשית למסורת המקומית של העבר במרוקו.

בפורים בארץ התחפשתי למלכת אסתר כי הייתי מאוד יפה, אבל במרוקו לא התחפשנו. הייתה ארוחה וכנראה שזו הייתה סעודת פורים. הארוחה הייתה מדושנת עונג מכל טוב, כאילו זו חתונה בשפע של אוכל מכל טוב.

העלייה לארץ והחיים בארץ ישראל

העלייה ממרוקו התקיימה לאורך כל הדורות, בין השנים 1948–1956 התבצעה עלייה חוקית. יהודי מרוקו היוו חלק משמעותי בהתחדשות היישוב היהודי במאה ה-19 בערים רבות וביניהן: יפו, חיפה, טבריה, ירושלים וערים נוספות ברחבי הארץ.

עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי שעלו לישראל ממרוקו. אחרי השואה, הופנו הזרקורים של התנועה הציונית בארץ ישראל אל יהדות צפון אפריקה ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין הקהילות באזור. בשנת 1948 הקהילה היהודים היהודים מנו כ-265,000 בני אדם. קום המדינה עורר התרגשות רבה בקרב היהודים במרוקו, ולצד זאת בשנים אלה החמיר מצבם של היהודים בשל התגברות הטרור במדינה כחלק מהמאבק הלאומי המרוקאי. הפרעות הגבירו את קצב העלייה ואת חששם של היהודים לגבי עתידם במרוקו, ובין השנים 1948 ל-1956, מרוקו עדיין הייתה בשלטון צרפתי, עלו לישראל. בדרך כלל הייתה יציאה בספינות ממרוקו לעבר צרפת וספרד, ומשם המשך השיט לישראל.

"בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים שהתגברו על הקהילה היהודית במרוקו, החל הגל האחרון של העלייה ממרוקו. משנת 1948 עזבו את מרוקו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים שחיו בה, ורובם עלו למדינת ישראל. אחרים היגרו לארצות שונות כגון צרפת, קנדה וארצות הברית." (מתוך ויקיפדיה). ההורים שלי כמובן עלו לארץ ישראל.

מאחר והגעגועים לארץ היו עזים, ההורים החליטו לעלות לארץ והם עלו מקזבלנקה שבמרוקו. בשנת 1955, כשההורים הגיעו לארץ, גרו במעברה בעכו, אחר כך עברו לשכונת הרכבת בשיכון עמידר בעכו (כך נקראה השכונה). אמי ז"ל הייתה בת 49 ואבי ז"ל היה בגיל 71. אני חנה  הגעתי לארץ ישראל לפני ההורים. עליתי לארץ בעליית הנוער היישר לקיבוץ ניר דוד. אחי מקס היה בצופים במרוקו ושם ביקשו מהם לעלות לארץ, הוא היה בן 15 שנים. לפני שהגיע לארץ שהה אחי במשך שנה בצרפת וגם אני הייתי בצרפת לפני שעליתי לארץ. ההורים והאחים שלי עלו לארץ בעקבות מקס. אחי מקס הגיע לארץ והוציא אותי מהקיבוץ שהייתי בו.

אני, חנה, עזבתי את מרוקו בגיל 12 והייתי בצרפת שנתיים בבית ספר של אליאנס. עליתי לארץ בגיל 14 והגעתי כאמור לקיבוץ ניר דוד. בטבריה גר הדוד שלי, בחופשות הייתי נוסעת לבקר אותו ושם הכרתי את בעלי שהיה חבר שלו. נולדו לנו חמישה בנים ובת. לאחר החתונה עברתי לגור בטבריה.

באותה תקופה טבריה הייתה מלאה טורקים וערבים והיהודים ממש פחדו מהם ולכן עברתי לגור בנתניה ומשם התגלגלתי לבת ים ובסוף בתל אביב יפו. "יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו, ומתוך 65 המשפחות היהודיות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 הרוב היו יוצאי מרוקו, שסייעו ליוזמות להקים שכונות חדשות מחוץ ליפו, שלימים יהיו העיר תל אביב". (ויקיפדיה)

חנה מספרת שהייתה נערה מאוד מאוד צנועה, חביבה ויפה ואני מוסיפה שגם בבגרותה. אני ז'קלין, אשת אחיינה דני, הצלחתי לעניין את הדודה חנה בפרויקט שאני עובדת עליו שנקרא ״הקשר רב דורי״ ודודה חנה התלהבה ושיתפה פעולה אני תיעדתי את סיפורה כאן.

לימים דודה חנה נפטרה בתאריך ט׳ כסלו תשפ״ד 22.11.2023 למניינם. יהי זכרה ברוך ומנוחתה עדן.

חנה השאירה אחריה מורשת משפחה מפוארת ומלאת השראה, בשיתוף פעולה עם בתה סימה. פיסות ההיסטוריה הייחודיות של הדודה חנה ומורשתה המפוארת של המשפחה מונצחות במאגר סיפורי המורשת, אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי. היא השאירה אחריה זכרונות יפים ומיוחדים, ולי היה העונג והכבוד להיות במחיצתה, להכירה ולהנציח את סיפורה.

חנה בצעירותה – לצפייה לחצו על הקישור

הזוית האישית

מאור התלמיד המתעד: סוף סוף אני מקבל מידע על החיים במרוקו באותה תקופה.

ז'קלין המתעדת: סוף סוף אני מקבלת במה לסיפור החיים שלי, אני שמחה מאוד לשתף את סיפורינו על יהדות מרוקו. דודה חנה השאירה אחריה זכרונות יפים ומיוחדים, ולי היה העונג והכבוד להיות במחיצתה, להכירה ולהנציח את סיפורה. תודה.