מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו (אלי) רצבי. נולדתי בשנת 1949. הוריי, שלמה ודבורה רצבי, נולדו בתימן בעיר הבירה צנעא. בעת בה הוריי חיו בתימן, היהודים חיו בטוב עם שכניהם המוסלמים. היה יחס של כבוד והערכה אחד כלפי השני. בשנים היותר מאוחרות הייתה מתיחות בין היהודים והערבים ואף יצא צו שאסר על היהודים לצאת מתימן לארץ ישראל.

הוריה של אמי ברחו מצנעא ברגל כדי להגיע למחנה אוהלים בעיר הנמל עדן שהייתה ממוקמת בדרום תימן. הדרך לשם היתה מסוכנת וארכה כשלוש שנים. הם עברו תלאות, הלכו דרך הרים, ברחו משודדים כדי שלא ירצחו או יבזזו אותם ואף שילמו דמי חסות לשבטים ערבים כדי להגיע לעדן.

במחנה האוהלים בעדן הייתה סלקציה לעלייה לאונייה. הייתה העדפה לצעירים מבין העולים ואחר כך למבוגרים. סבי וסבתי המתינו כשנה יחד עם אמי שהיתה בת עשר עד שאושר להם לעלות לאונייה לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ ישראל בשנת 1944 באונייה רעועה עד מצרים. ממצרים הם הגיעו ברכבת עד אל-עריש (ליד עזה). ומשם צעדו ברגל כמה ימים עד שהגיעו למעברה ברמת קרניאל. היום המקום נקרא כפר פינס.

במעברה הוריה של אמי חיתנו אותה עם אבי כשהייתה בת 15. סבי גדול ממנה בשלוש שנים. לאחר חתונתם קיבלו דירה מהסוכנות בכרכור ובאותה שכונה גרו כל המשפחה – ההורים וכל הילדים. הוריי עבדו קשה על מנת לכלכל את הבית ודאגו לרווחת הילדים. אמי עבדה במשק בית ואבי עבד במחנה אוהלים שהוקם בעין שמר בשנת 44-49 ולאחר מכן עבד כמטפל בשער מנשה.

ילדות בכרכור

גדלתי בכרכור (מושבה קטנה): מקום פסטורלי, שלו ורגוע, עם חמישה אחים ואחיות. למדתי בבית ספר "מורשה" בכרכור. בית הספר היה בשכונה שבה גרתי, אך בזמנו הוא היה קטן ולא הכיל את כל התלמידים. היו בו מספר מועט של כיתות ומסעדה, המסעדה של ערבה ז"ל (אישה יקרה ומיוחדת). במסעדה אכלנו ארוחת צהריים חמה וטעימה.

יתר הכיתות היו מפוזרות בחצרות הבתים ובמבנה שהיה במרחק הליכה. לשם הגעה למבנה השני נזקקנו להסעה – "ההסעה של בורה". לדוד שלי, בורה, היתה עגלה עם סוס והיא שימשה ככלי תחבורה. בעגלה היה מקום לארבעה עד חמישה אנשים. ילד אחד ישב מקדימה (לרוב זה הייתי אני) וארבעה ילדים ישבו מאחורה. היינו "נלחמים" בשביל לנסוע עם בורה בעגלה.

לאחר הלימודים בורה היה לוקח אותנו לקטוף ירקות ופירות בשדות בבנימינה (הייתה לו מכולת שכונתית). יכולתי ללכת איתו משום שהספקתי להכין את כל השיעורים בהפסקה וכך נותר לי זמן פנוי.

היום אני רואה את בית הספר, את הכיתות הגדולות, את המרחב ומגרש המשחקים, וחושב לעצמי על התנאים של אז והיום. לא היה לנו הרבה אז, אך למרות זאת הייתה לנו ילדות יפה ומהנה.

כיום אני אבא לשישה ילדים ומספר נכדים ב"ה, כן ירבו. אני לומד ומלמד תורה.

הזוית האישית

ליה: היה לי מעניין מאוד לדעת עוד על סבי ומשפחתו ולבלות זמן איכות עם סבי.

סבא אליהו: נהניתי מאוד לעבוד עם נכדתי, להעלות זכרונות מהעבר ולהעביר את סיפורי מדור לדור.