מאגר סיפורי מורשת

שמי אופירה נולדתי בשנת 1934 בעיר בגדד שבעיראק. את השם "אופירה" אני בחרתי מתוך ספר שמות כאשר עליתי לארץ ישראל.

בילדותי למדתי בבית הספר "אניאנץ". למדתי עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית, את העברית למדתי בבית. היה מגיע אלינו רב אל הבית והוא היה מלמד את האחים שלי ואותי עברית.

אימא שלי הייתה עקרת בית, כדי שיהיה לה שקט וכדי שאנחנו נוכל לשחק, אני הייתי מטפלת באחים הקטנים שלי, הייתי משחקת איתם ומכינה להם כדור מנייר ובובות מבד כדי לשחק. עד היום אני מכינה בובות מבד לנינים שלי.

כשהייתי בת 13 הפסקתי ללכת לבית הספר והתגייסתי להכנות לקראת העלייה במבצע "עזרא ונחמיה". משום שהיו תכנית כדי לצאת מוקדם ולברוח לכיוון הארץ. אבא שלי היה ציוני, כל זה קרה לפני העלייה וכדי שלא יתפסו אותנו נאלצנו להתכונן ולברוח. בבית הכנסת בעיראק הייתה תלויה רשימת עולים לארץ ישראל וכך כל משפחה ידעה מתי מועד העלייה שנקבע עבורם. כשהגיעה המועד המבורך השמות של כל המשפחה שלי היו ברשימה למעט השם שלי ושל אחותי, ולכן משפחתי עלתה לארץ ישראל בלעדינו. בעקבות כך, אחותי ואני נשארנו שבועיים עם סבא וסבתא שלי בעיראק. הייתי לוקחת דברים מהבית שנשאר לנו ומוכרת במכולת השכונתית.

בגיל 16 בשנת 1950 אחותי ואני היינו האחרונות מהמשפחה שעלו לארץ ישראל. כדי שאוכל לעלות לארץ, אבא שלי נתן שוחד לאנשים שעבדו בכדי שיעלו ויעבירו אותנו מהר יותר לארץ. כשהגעתי לארץ נישקנו כל מי שהיה במטוס את האדמה.

מקום מגוריי נקבע במעברה בבאר יעקב (הוריי בעתלית). לאחר כמה חודשים אח שלי בא ולקח אותנו למעברה ברמת השרון שם התאחדה משפחתי במעברה ברמת השרון, שם קיבלנו אוהל. שנות נעוריי התאפיינו בעבודה וחקלאות, עבודת כפיים במו ידי ולעתיים בעזרת החמור שלי שקראתי לו "ושתי".

במעברה עשיתי חיים, לימדו אותנו לרקוד הורה, רקדנו ושיחקנו. מספר העלייה שלי היה 14082. כשהגעתי לארץ גיליתי שהמזוודה שלי ריקה מסיבה שעד היום לא ידועה, ובן דוד שלי שם אותה על ראשו וצחק עליי שהיא ריקה. בגלל שהיו הרבה גשמים עזים וירד מבול, האוהל שלנו התפרק. גרנו באוהל במקום בית כי לא היו בתים. את האחים הקטנים שלי לקחו להתחנך בכפר הירוק.

לאחר מכן, אבי מצא עבודה בבית המרקחת בנווה עמל בהרצליה וגרנו בדירה של קופת החולים. אבי היה הרוקח הראשון בבית המרקחת ולכן עד היום יש תמונה שלו שתלויה שם. אתם יכולים לבוא לבקר אותו ולצפות בתמונה.

התמונה של אבי תלויה עד היום על הקיר 

כשגרנו בהרצליה היינו הולכים ברגל אפילו עד לחולון, היינו הולכים ברגל עד לרמת השרון רק כדי לראות סרט או הצגה, מכיוון שכל התחבורה הציבורית שהייתה היא אוטובוס בבוקר כדי לקחת את הפועלים ואוטובוס בערב כדי להחזיר אותם.

אלו זיכרונות הילדות שלי שחרוטים לי בראש עד היום.

הכרתי את בעלי בזכות השכן שלי. אותו שכן עבד במפעל מסוים ששם עבד, מסתבר, גם בעלי לעתיד. השכן הכיר בינינו כי הוא ידע ששנינו עיראקים ולדעתו מדובר בהיכרות טובה. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, שמתי לב לנעליים המבריקות ולעניבה. הסתכלתי עליו ואמרתי שזהו. אותו אני רוצה. הוא היה מתוקתק וחתיך מאוד. התחתנו לאחר מספר חודשים, באולם בפתח תקווה. נולדו לנו ארבע ילדים בריאים והשמות שלהם הם: שאול ז"ל, איציק, רוני ולילך ז"ל.  ברוך ה' יש לי נכדים ונינים בריאים.

במשך ארבעים שנה, משנת 1974, התנדבתי במשמר האזרחי, קיבלתי הצטיינות על התנדבותי מהנשיא יצחק נבון ומהנשיא עזר ויצמן. בחלק מהשנים הללו ואפילו עד היום, אני מתנדבת במשמרות הזה"ב שבבית ספר גורדון בהרצליה והפכתי להיות לחלק ממשפחת גורדון העצומה לדורותיה. התלמידים בבית הספר, הישנים והחדשים, מכירים ואוהבים אותי מאוד והמוטו שלי אליהם בכל בוקר הוא: כיף ולחייך!".

קוראים לי "סבתא קופיקו" כי הנכדות שלי, התאומות, היו אצלי בבית וכיבדתי אותן בבננות. כל אחת מהן השאירה חתיכה של בננה על השולחן, ואני בתמימותי, אכלתי משתי הבננות. בעקבות כך, מתוך צחוק, אחת הנכדות קראה לי "את סבתא קופיקו" כי אכלתי בננה. מאז ועד היום, זה השם שכולם מכירים אותי בו וכולם קוראים לי או מדברים אליי כאל "סבתא קופיקו".

הזוית האישית

אופירה זהבי: אני אהבתי אותך מהרגע הראשון ולכן אימצתי אותך.

שי: אני רוצה להגיד לך תודה על זה שעזרת לי ושאני אף פעם לא אשכח אותך, תודה.