מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחיי סבתי, אסתר הברה יצחק, ומעלה את הסיפור אל מאגר המורשת של התכנית.

לסבתי, כאמור, קוראים אסתר ובלועזית שמה הברה. כשהיא עלתה לארץ היו אנשים שעמדו והדביקו להם שמות בעברית ויצא לה אסתר. היא נולדה בכפר יפה עם הרבה חיות, צמחים וירקות, בבית לא היה חדרים, רק מרחב גדול. לא היו שירותים לא מים זורמים ולא חשמל, בית כפרי. לאמה קראו אברש ולאביה קראו יאסו. שמות האחים/ות: סהלו (ז"ל), הקאל (ז"ל), בדגילי (ז"ל), וודהי, טגהו, זאודו, גנטו, הברה, מהרה, וסבתי. ההורים של סבתי היו חקלאים. הם היו אנשים חכמים טובים, שומרי מצוות, יודעים את התורה, דמות להערצה, מקיימי מצוות מכוונים ומכובדים. הם היו יהודים, בבית הספר היא אהבה לשחק לדבר ולצחוק עם חבריה בהפסקות. הם היו סוחבים אבנים לבית הכנסת ליד כדי לבנות בית כנסת. לפעמים כדי ללמוד הם היו יושבים על סלע ולומדים. לפעמים כשהייתה חוזרת מבית הספר היא הייתה קונה בשוק טף (קמח מיוחד לאנג'רה), רטבים ודברי חלב.

זיכרונות ילדות 

החברים של סבתי היו שכנים חברים מבית הספר והייתה לה חברה מאוד טובה, חברתה הייתה נוצריה ולסבתי לא הייתה בעיה עם זה בכלל וגם לחברתה לא הייתה בעיה עם זה בכלל שסבתי יהודיה. היא גרה בבקתה קטנה ללא חשמל מים ושירותים. היא שיחקה בחמש אבנים, הם היו עושים על האש, רוקדים עם שירים שחבריהם היו מנגנים בכלי הנגינה המסורתיים, הם דיברו וצחקו. היא לא הייתה בבית ספר. המאכל האהוב עליה היה דברי חלב, לא היו ממתקים ודברי מותרות. היא לא הייתה בתנועת נוער כי לא הייתה כזו בכפר.

 זיכרונות משנות העשרים 

אז האזינו לשירים מסורתיים. הם היו רוקדים ריקודים מקומיים מסורתיים. הריקודים המקומיים היו מקובלים ולא ידעו כל כך סגנונות אחרים. היא לא הייתה כל כך מחוברת לעולם הריקודים והמוסיקה אז לא רקדה ושמעה מוסיקה כל כך. אבל בזמן שהיו חגים ומסיבות אז היא רקדה קצת, היא הייתה רוקדת ריקודים עם המשפחה והחברים שלה. בזמן שלא היה במה לשמוע אז היו מנגנים ושרים לבד, ואז עם הזמן הטכנולוגיה התקדמה והגיע הרדיו. הם היו נפגשים בטעות בשכונה כל אחד עם המשפחה שלו, ואז קובעים ואומרים לאחרים שגם פגשו אותם, וככה זה התגלגל מפה לאוזן, בסוף היו כולם ביחד. בשנות העשרים, מה שסבתי הייתה עושה היה הרבה עבודות יד, למשל, היא הייתה רוקמת, הייתה עושה עבודות יד עם קש, בד, כותנה והיו עושים טלף. היו מכינים בגדים עם הדברים האלה, היה להם גם חימר לעשות פסלים לחברים או ביחד.

אהבה ומשפחה 

היו אז שידוכים – ככה סבתי וסבי הכירו והתחתנו. הקשרים היו טובים מאוד, הם היו מכובדים ועוזרים אחד לשני (זה עדיין ככה). הקשרים בין הגברים לנשים היו טובים ממש אבל היו שידוכים, אז לא נהגו לחזר אז. הקשרים בין הילדים להורים היו קרובים מאוד, אבל עוד מזמן שסבתי הייתה קטנה, קשה לה לבקש עזרה ולדבר, היא הייתה ביישנית. אפילו לילדים שלה היא הייתה שקטה ולא ביקשה עזרה, אולי כמה פעמים בקטנה, לא יותר מזה. ולא כל כך עזרו לה בבית, היא הייתה מנקה, מכינה אוכל, כביסה הכל, אבל עכשיו שהם גדולים יותר, הם עוזרים, קונים, מכינים ומנקים. סבתי הייתה מדברת על הכל עם ההורים שלה, נגיד אם האחים היו מציקים ואם היו בעיות עם חבריה והיא אמרה: "אם ההורים שלי לא היו דואגים לי ואם אני לא הייתי משתפת אותם בדברים, הם לא היו נותנים לי הצעות ולא הייתי מגיעה למי שאני היום." עוד הם נהגו לאכול ביחד, לצחוק ביחד ולרקוד ביחד. כך סבתי וסבי הכירו בשידוכים באתיופיה, נולדו להם חמישה ילדים ו-15 נינים.

העלייה לישראל  

סבתא עלתה לארץ בשנת 1984 במבצע משה. היא נולדה עם חינוך של לחלום לעלות לארץ ישראל (ירושלים). ההורים שלה היו מחוברים לחלום ושיהיו אמיצים לצאת משם (אתיופיה), כולם היו חולמים כל יום לעלות לישראל. קבוצות אנשים עולות לארץ של ילדים, נשים וגברים, סבתי, סבי וילדיהם היו חלק מהעלייה הזאת שאני הולכת לספר עליה.

הם יצאו מאתיופיה ברגל והלכו זמן רב במדבר, הרבה מתו בדרך עד שהגיעו לנקודה ממנה אספו אותם במשאיות. שנייה לפני הכניסה לסודן, שודדים באו ושדדו אותם – כל מה שהיה להם השודדים לקחו, כל מה שהיה בעל ערך בשבילם, ועזבו. אחרי הכניסה שלהם לסודן, מיד כשהגיעו למחנה חיכו להם אנשים עם אוכל ומים ואוהלים לישון בהם. הם ממש שמחו שהביאו להם את הדברים שהם היו צריכים כל הדרך, כי המים והאוכל נגמרו בדרך. אחרי שנחו קצת, הם לא יכלו לנוח יותר, הם היו חייבים להגיע ליעד. חיכה להם מטוס שהטיס אותם לארץ, הם הגיעו וקיבלו אותם בברכה.

סבתי נתנה הכל במסע הזה, סבי היה חלש ממש והתחיל התעייף מהר מאוד, אז סבתי דאגה להם ושנגמרו המים היא הייתה צריכה לתת הכל, אז היא נתנה מהחלב שלה להרטיב לילדיה את גרונם. רק אחרי שהשודדים הלכו, סבתי התעלפה. כשהיא קמה, היא התחילה להשתגע ולהגיד "תשחררו אותי, תוציאו אותי מפה" אז נתנו לה מים ואוכל והיא הרגישה יותר טוב.

כשהגיעו לארץ הם הגיעו לעתלית שבחיפה. סבתי וילדיה הלכו למרכז קליטה וחלק הלכו לאולפנה. סבתי אמרה שהיא הרגישה קשורה, אבל בגיל טיפה יותר מאוחר התחילה להרגיש שבסביבה שונה היא מרגישה שונה ויותר חופשיה. סבתי גרה בבית עם ילדיה וסבי.

הזוית האישית

אביגיל: מרגש אותי לשמוע על החלום שהיה ליהודי אתיופיה לעלות לירוסלם ועל המסע המפרך שהיו מוכנים לעבור בשביל לממש את החלום.