מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה שלי לארץ מארגנטינה

שמי ראובן חורחה גרינשטיין. הייתי צריך לעלות לארץ בשנת 1973, עם גרעין עלייה של התנועה (איחוד הבונים), אני ועוד 2 חברים היינו מדרכים בעיר רוסריו (rosario).

בארגנטינה היה שלטון צבאי במשך הרבה שנים, ובאותה שנה שאני הייתי בעיר הזו קראו מקרים מאוד קשים, כמו רצח של אחד הקצינים הגדולים בשם סנצ'ז (sanchez).

בשנת 1972 נסעתי לעיר רסינסטנסיה (resisencia), גם להיות מדריך. ובין נסיעה לנסיעה שמעתי שבעיר trelew הייתה בריחה גדולה של אסירים ביטחוניים – לכיוון דילה, ומי שלא הצליח לברוח נרצח על ידי המשטר הצבאי. בין הנרצחים היה המדריך שלי שבילדותי  הדריך אותי ושמו אלפרדו כהן. מאוד אהבתי והערכתי אותו, זה מאוד השפיע עלי עד כדי כך ששנאתי את כל המצב ששרר במדינה אז.

בהזדמנות אחת, נסעתי לבקר את הוריי בעיר קונקורדייה. אבא שלי שהיה עורך דין וביקש ממני לקחת לבית משפט שבו עבד, מכתב. שם פגשתי אנשים ומכרים שלי, ולכולם סיפרתי מה הרגשתי על מותו של המדריך האהוב שלי. בפתח בית המשפט היה שלט גדול מאוד ובו דברי הלל לצבא על מעשיהם הרצחניים של כל אלה שברחו ותמונותיהם של כל אחד מהם. באופן לא רציונאלי הוצאתי מכיסי מפתח ושרטתי את השלט, כמובן לקחו אותי לשופט אבל שיחררו אותי מאשם, כי אמרתי שאני הבן של גרינשטיין העורך דין וכולם כיבדו את אבא שלי. למזלי סיבה טובה לא ליפול בידיים שלהם.

אבל השקט הזה היה יחסיי מאוד וקצר מידי.

ראובן סבא של גילי

אני המשכתי לעבוד כמדריך בערים נוספות, אבל בביתי התחילו להגיע טלפונים מאנשים הקשורים לביטחון של היהודים. דיברו ביידיש כדי שאף אחד לא יבין מה קורה, ואמרו שאני אתרחק מהעיר ומהבית כי אני סומנתי על ידי הצבא. חבר טוב של המשפחה בא לאסוף אותי, לקח אותי בטנדר שלו בחלק האחורי מכוסה ומוסתר עם כל מיני שמיכות ובדים כדי שאף אחד לא ישים לב וכך נסעתי אלפי קילומטרים עד שהגעתי לאורוגואי מבלי יכולת להיפרד מהוריי ומבלי לקחת חפצים אישיים ובלי דרכון.

באורוגואי חיכה לי שליח מהתנועה, הוא לקח אותי לשגרירות ישראל ושם נתנו לי מסמך כדי שאני אוכל לטוס לארץ – כל זה בלי שאף אחד ישים לב ולא יבקשו ממני דרכון ומסמכים נוספים. הטיסה הראשונה הייתה לריו (ברזיל) אבל נחתתי בסן פאולו, כי אי אפשר היה לנחות בריו עקב תאונה שקרתה. בסן פאולו תפסו אותי בגלל שלא היו לי מסמכים, ולילה אחד ביליתי עם שוטר שחום עור, אבל למחרת כבר הייתי בשדה התעופה לכיוון ריו ומשם לאיטליה.

באיטליה ניגש בחור ובעברית שאל "מי זה ראובן גרינשטיין?" – "אני", אני צעקתי: כולי נרגש אבל רגוע, כי ידעתי שסוף סוף אני בטוח, הוא לקח אותי ישר למטוס של אל על הושיב אותי ואמר לי שלום.

החלום שלי להגיע לארץ ישראל הגיע לסופו, והחלום להיות חלק מהעם היהודי בארץ ישראל התגשם.

בארץ חיכו לי חברים וכולם מופתעים והמומים שאלו מה עשית בארגנטינה? הרגת מישהו? הקולונל סנצ'ז (sanchez)? דמעות זלגו מעיני כי אני לא עשיתי כלום, הכל היה טירוף של שנים קשות ביותר, תחת המשטר הצבאי הארגנטינאי. לאט לאט השתלבתי בחיי הקיבוץ (קיבוץ אור הנר) ובחיי המדינה. היום אני יכול לספר את הסיפור שלי, כי מה שקרה בארגנטינה בשנים לאחר עליתי ארצה המצב החמיר מאוד ומיותר לספר מה היה עולה בגורלי כגורל של הרבה מאוד אנשים שחיו את התקופה הנוראית הזאת.

אבל משהו טוב קרה לי בארץ לאחר המסע הקשה. התחתנתי עם קלריטה וביחד הקמנו משפחה יפה עם שתי בנות מירב ונעמה, מירב אמא של גילי ומתן, והיום גילי נכדתי האהובה את כותבת את הסיפור שלי שתמיד רציתי לספר לך.

הזוית האישית

שיהיו עוד הרבה פרויקטים ותכניות כאלה!