מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה ניסן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, ובחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבי, יוסף ניסן.

סבא יוסי סיפר לי שהוא נולד בתאריך 02/12/1940 בעיר בגדאד שבעיראק. הם גרו שם בבית המשתרע על שטח של 2-3 דונם, בית בן שלוש קומות ומרתף. המרתף עזר לשימוש כמו קירור (מקרר), בקיץ היו ישנים על הגג ובצהריים היו נכנסים למרתף להצטנן מתחת לפני הקרקע. הם היו משפחה אמידה והיו להן שלוש עוזרות בית שגרו איתם בבית. היה להם נהג פרטי עם רכב של המשפחה שהסיע אותם לבית הספר, לעבודה, לקניות ועוד….

העוזרת הייתה הולכת לעשות קניות כל יום. הם אכלו את הירקות והפירות של אותה עונה (בשונה מהיום). בקיץ, סבא היה נוהג ללכת עם דודו לנחל ועם אביו הם נהגו ללכת יחד לדוג דגים.

בתקופה ההיא נהגו ללמוד בבית ספר עד השעה 16:00-17:00 אחר הצהרים. המשמעת הייתה שם נוקשה למשל: מי שלא היה מכין שיעורי בית, המורה הייתה לוקחת סרגל ומרביצה על האצבעות.

סבא זוכר הרבה מהמנהגים שהיו נהוגים אז, שחלק מהם כבר לא רואים היום. על יום כיפור, סבא מספר שהם היו נוהגים בערב יום כיפור לקחת תרנגולות ולסובב אותן מעל הראש, מנהג הכפרות, תרנגולים לבנים ותרנגולות לבנות. מנהג נוסף היה, שכל ילד שנולד היו חוגגים עבור לידתו שבוע של מסיבות. בקיץ הנהג של המשפחה היה לוקח את בני המשפחה לביקור בקבר יחזקאל הנביא.

סבא מספר שעם הקמת המדינה בשנת 1948, שלחו ממדינות ערב חיילים להילחם ביהודים שבישראל, והגדודים שלהם חזרו עם פצועים והרוגים לעיראק ואז הם התחילו להתנקם ביהודים שבעיראק, השנאה כלפי היהודים בעיראק גברה ואז החלה בעצם עזיבת יהודי עיראק את עיראק, למדינות שונות ובעיקר לישראל.

סבא עלה לארץ בגיל 10 וכמה חודשים בשנת 1951. הוא מספר שכשהיהודים עלו מעיראק לארץ, הערבים שם, החרימו את כל הרכוש שהיה להם. לדוגמא לאביו היה בית, שני בתי קולנוע פעילים, מיליון לירות סטרלינג. הערבים לקחו לו את כל הרכוש כולל הכסף. לא נתנו להם לעלות למטוס עם שום רכוש וציוד. כמובן, לא היה למי למכור את הרכוש, כי הם ידעו שברגע שהיהודים יעזבו, הם יקבלו את כל הנכסים חינם וישתלטו עליהם.

רובם טסו מבגדאד לקפריסין ומשם לישראל, אולם הוא ומשפחתו טסו בטיסה ישירה מבגדאד ללוד בשנת 1951. הם ויתרו על האזרחות העיראקית על מנת לעלות לארץ. הם הגיעו ישר לשער עלייה ליד חיפה היה מחנה שבו שמו את כל העולים החדשים. שם  הם גרו בתוך צריפים או אוהלים. לקבלת אוכל  ומזון, הם היו עומדים בתור עם מסטינג לקבל  את מנת האוכל.

כשעלו לארץ, אימא שלו הייתה בהיריון והיא ילדה את כרמלה אחותו, בחיפה, לכן שמה נקראה כרמלה על שם הר הכרמל. סבא זוכר כשכרמלה נולדה עוד בבית היולדות, הרופאים טענו שכרמלה מתה בלידה. הם רצו לקחת אותה מאמו, אולם אביו הפעיל לחץ כבד על הצוות ולבסוף החזירו את התינוקת באותו הערב להוריו.

מ"שער העלייה" העבירו אותם לבית עולים, בפרדס חנה ומשם עברו למעברה יד "המעביר", כיום זה ליד שכונת צהלה בתל אביב, ומשם לקחו את סבא ואחיו ציון, כל אחד לקיבוץ אחר. את סבא יוסף העבירו לקיבוץ, שם היה במשך שלוש שנים ואחר כך הוא עבר לקיבוץ מרחביה לעוד שנה נוספת. למעשה לאחר עלייתו לארץ הופרד ממשפחתו, שלא יכלה לכלכל את כל הילדים, וחי ארבע שנים בשני הקיבוצים.

זאת הייתה תקופה לא פשוטה, התרבות בקיבוץ  לנער בגיל עשר – אחת עשרה, הייתה כל כך שונה מהחיים שהיו לו לפני כן בעיראק. בנוסף, הפרידה מהוריו, שגרו הרחק ממנו, השפה החדשה – ההתחלה הייתה מאוד קשה. בני הנוער, העולים, חלק משעות היום היו עובדים בשדות ובחלק למדו עברית – כמו אולפן. סבא סיפר שהוא השתלב מהר יחד עם ילדים נוספים שעלו ממדינות שונות.

לימים סבא התגייס בגיל שמונה עשרה לצה"ל והשתתף בקורס חובלים. סבא עשה חייל בצבא, הוא השתחרר מצה"ל כקצין בדרגת סגן אלוף בחיל הים.

ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס מעניק לסבא אות כבוד כבוגר בפו"ם (בי"ס לפיקוד ומטה)

הזוית האישית

דניאלה: בליל הסדר, למדתי רבות מסיפורי מורשת. סבא סיפר איך היו היו חוגגים את ליל הסדר בילדותו. אפילו אבי, כבר למד מסבא שלי איך לזמר את השירים כיד המסורת העירקית.

לקחתי מהסיפורים של סבא כמה תובנות חשובות: תמיד להיות נאמן לעצמך, ולהאמין בדרך שלך. לשאוף ולהסתכל קדימה, להיאבק ולהלחם בשביל להצליח, אבל תמיד בדרך ישרה, בלי להרוס לאחרים בדרך.