מאגר סיפורי מורשת

שמי רון שרייר, אני לומד בכיתה ז'4 בבית הספר אורט פסגות כרמיאל. בחרתי בסבתי, עדה, בשביל הראיון הזה, עליה אספר במהלכו של הראיון.

עדה איצקוביץ' נולדה להוריה יעקב איצקוביץ' ורוחלה פודים בדונטסק, מדינת אוקראינה, ברה"מ ב-25 בנובמבר 1947 – תאריך מאוד ידוע בארץ, כי ביום זה נפתחה ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל. היה לה גם אח – מיכאיל איצקוביץ' ז"ל.

סבתי בילדותה

בגיל חצי שנה עברה לעיר יקטרינבורג (שפעם הייתה נקראת סברדלובסק) עם משפחתה, שם פגשו את שאר המשפחה מצד אבא, ושם גרה עד שעלתה לארץ בשנת 1990. אביה עבד בתחום הכלכלה, ואמה הייתה בבית, מטפלת בילדים. תמיד היה לה חלום שאי אפשר היה להגשים באותה תקופה בברית המועצות – לטייל בעולם. אי אפשר היה פשוט לקנות כרטיס ולטוס, הייתה צריכה להיות כלשהי מטרה לנסיעה.

עד גיל שבע הייתה בבית כי לא היה באותה תקופה בסברדלובסק גן ילדים. היא שיחקה במשחקים בחוץ, בעיקר עם השכנים מהחצר. בגלל תנאי מזג האוויר (9/12 חודשים של חורף) אהבו כמעט כל הילדים את משחקי הסקי, והחלקה על הקרח.

בגיל שבע היא הלכה לבי"ס יסודי, שם התחילו להן אחת עשרה  שנות לימוד. בבי"ס היסודי היו ארבע שנות לימוד לעומת שש השנים שיש כאן בארץ, היא הייתה תלמידה טובה ומצטיינת, וחברה במועצת התלמידים, ומאוד אהבה את המקצועות הריאליים, כגון מתמטיקה ולימודי טבע (כימיה, ביולוגיה ופיזיקה).

זיכרון טוב מאוד שלה היה בתקופת הילדות – חג הנובי גוד, אותו חגגה כל המדינה – מתנות, אווירה חורפית, עץ חג המולד (Ёлка). בתקופה הזו גילתה תחביב חדש בחייה – ריקודים סלוניים, והופיעה בכל הטקסים בבית הספר.

בחטיבת הביניים התחילה לשחק כדורסל למשך שנתיים כדי לגדול, מה שעזר לה קצת לגדול, ומבחינתה זאת הייתה חוויה כיפית. בחטיבה העליונה היו שלוש שנות לימוד כמו אצלנו. היא בחרה בית ספר עם תחומים ריאליים של מתמטיקה ומחשבים. גם בחטיבה העליונה הייתה תלמידה מצטיינת, ופעילה במועצת התלמידים.

בסוף הלימודים בחטיבה העליונה קיבלה תעודת בגרות, ונתקלה במקרה הראשון של אנטישמיות קשה – היא הייתה תלמידה עם ציונים כמעט הכי טובים בכיתה. למרות שהכיתה הייתה מאוד חזקה, רצו לתת לה מדליה על ההצטיינות, משהו שאמור לעזור להתקבל לאוניברסיטה. אבל כשמנהל גילה שהיא יהודייה, מיד אמר תעבירו את המדליה למישהו אחר. המישהי האחרת הייתה עם ציונים הרבה פחות טובים, ומה שהיה להם להגיד בנושא זה: "היא תצטרך את המדליה יותר, כי את כבר מספיק מצליחה בלימודים, לכן המדליה מאוד נחוצה לה בשביל העתיד". זה היה משהו שהיא קבלה מאוד קשה, בעיקר בגלל התירוץ הנוראי הזה. היא עד כדי כך קיבלה את זה קשה, שהיא לא רצתה ללכת למסיבת הסיום. אבל בסוף היא הלכה בכל זאת כי הבינה שזה פעם בחיים, והייתה שם עם הרגשה מאוד לא טובה.

כמו שאמרו בחטיבה העליונה, היא עשתה את כל הבחינות לאוניברסיטה, והתקבלה לאוניברסיטה למגמת פיזיקה, בזמן שאותה ילדה שקיבלה את המדליה לא התקבלה לאוניברסיטה. בחמש שנות הלימוד שלה באוניברסיטה היא הכירה חברים וחברות, וכל הדברים שסטודנטים נוהגים לעשות – מסיבות, לצאת לטייל בטבע וכו'.

בסיום האוניברסיטה נתקלה בעוד מקרה קשה של אנטישמיות. היו אמורים לשלוח אותה למכון פיזיקה היחידי בברה"מ, היחידה מהקבוצה שלה, וכשהגיעה לוועדה לדבר על התנאים, אמרו לה שבחרו ילדה אחרת שגם הייתה חברה שלה, והתירוץ שלהם היה כמעט אותו דבר: "את יכולה להסתדר לבד".

בזמן הזה, אבא שלה היה סגן-מנהל של מפעל ענק שהעסיק 35,000 איש. אבא שלה לקח אותה יום אחד למעבדת פיזיקה במפעל. באותה מעבדה עבד איש אחד שקראו לו רומן אלטמן. היא התאהבה מהרגע הראשון, הוא היה ספורטאי מקום שישי ברוסיה בג'ודו, נגן גיטרה, הוא ידע לחבר שירים, ובעל לו קול יפה. היה לו זקן יפה, ותוך פחות משנה הם התחתנו  באוגוסט 1971.

החתונה של סבתי וסבי

בספטמבר רומן קיבל שיבוץ לעיר סלוצק  שבבלארוס ושם הוא היה קצין במחלקת טנקים בצבא. תוך חודשיים, גם עדה עזבה את הבית והצטרפה אל רומן, שם הם גרו שנתיים. בעיר הזאת עדה התחילה את הקריירה שלה בתור מורה לפיזיקה במכללה לרפואה בנובמבר 1971 באמצע שנת לימודים. ובכל זאת בגלל שהייתה עם תעודת בגרות מעולה ודיפלומה מעולה לקחו אותה מיד, ובגיל עשרים ושלוש היא התחילה ללמד באותה מכללה את כל שיעורי הפיזיקה והמתמטיקה, בלי שום ניסיון. שלושים ושתיים שעות שבועיות. בשנה השנייה היא לימדה בבית ספר רגיל לקראת בגרויות בפיזיקה בכיתה י'. היא נחשבה למורה מאוד מצליחה, כי היא הובילה את כל התלמידים שלה לאוניברסיטאות/מכללות טובות וגם שם קיבלו ציונים טובים.

סבתי כמורה במכללה

וכך נגמרו להן שנתיים בבלארוס וחזרו הביתה לסברדלובסק – שם קנו דירת שלושה חדרים. לאחר שנה נולדה להם הבת ראשונה אירנה (אירה) בשנת 1974, ולאחר עוד חמש שנים נולדה ענת (אניה). הילדות שלהן הייתה כבר הרבה יותר קרובה לילדות של ישראל, גן ילדים, חוגים, אבל בדומה לילדות של עדה, גם הן בילו שעות רבות בחוץ וכאמור עם ילדים מהחצר. חוץ מהבית שהיה להם לזמן החורף, ובית הספר היה להם גם בית לקיץ בכפר.

כך היה עד שנת 1990 כאשר ברה"מ התחילה להתפרק למדינות שונות, ובגלל זה אפשרו לעשות עלייה לארץ. הם עלו כמעט ראשונים מתוך צפון רוסיה, מהעיר שלהם. הם הגיעו ב-16 ביולי, 1990, והם קיבלו קבלת פנים חמה.

הם קיבלו דירת מגורים בת ארבעה חדרים מול הקניון החדש, מהמדינה, היו הרבה קרובי משפחה שכבר היו בכרמיאל, שקיבלו אותם בשמחה ובאהבה, ובכללי הקהילה בכרמיאל קיבלה אותם בכיף ובכבוד רב. כשהגיעו לכרמיאל, הגיעו למסקנה שהם מאוד אוהבים את העיר הזאת  היא הייתה בזמנו צעירה, ומפותחת, והיו בה 20,000 איש. הזיכרון הראשון של המשפחה היה שכשהגיעו, בדיוק היה פסטיבל המחול, שאליו הלכו ופשוט נהנו מכל רגע.

לפני כל עניין התעסוקה המקצועית, היו גם צריכים להרוויח קצת כסף, ובזמן הזה עדה התחילה להגשים את חלומה – לטייל בעולם, כאשר הטיול הראשון שלה היה לפריז. שם רק התחילו להן שנים בהן יהיו טיולים, ולא רק עבודה, עם טיולים בגרמניה, ספרד, סלובניה ועוד מדינות, בעיקר אירופאיות.

כדי להתקבל להיות מורה, ולהתחיל את הקריירה המקצועית שלה, הציעו לה לעבור מבחני טכניון. את הריאיון היא עברה בסדר גמור למרות העברית, ולמחרת היה לה מבחן בפיזיקה. יום לפני למדה ממש הרבה למבחן, ואת המבחן היא עברה. אחר כך התחילו שנה וחצי של לימודים בטכניון. הלימודים היו מאוד קשים, אך השתלמו. היו דברים רבים שלמדה בזמן היותה תלמידה בטכניון, והשתתפה בפעילויות רבות.

עדה בתקופת הלימודים בטכניון

בשנת 1993, התחילה לעבוד בבית ספר אורט מגדים כרמיאל, שכיום נקרא בית ספר אורט פסגות. הבדל גדול היה בין ההוראה בארץ וההוראה בברה"מ, היה שבברה"מ כולם למדו את אותם המקצועות, כל הכיתה למדה את כל השיעורים ביחד, באותה רמה כשאין הקבצות, אין תגבורים, אין מגמות, אין הגברות. כולם לומדים אותו דבר, בזמן שבישראל יש תגבור בעת הצורך, הקבצות, מגמות, פרויקטים ועוד הרבה דברים שאין בתוכנית הלימודים של ברה"מ. בנוסף, גם בברה"מ בעיות המשמעת היו הרבה פחות נפוצות, והרבה פחות חמורות מהבעיות המשמעת בישראל.

כניסתה לבית הספר הייתה חמה – היו הרבה מורים עולים לארץ כמוה, בעיקר דוברי רוסית. המורים בירכו את כניסתה לבית הספר, והיא נכנסה לצוות פיזיקה ולמורה יחידה בצוות מחשבים, שהכין קבוצות קטנות לבגרות פשוטה במחשבים של 1 יח"ל. בצוות פיזיקה הם זכו ביחד עם יורם, ועוד שני מורים בפרס אורט ארצי. פיזיקה הייתה רק הגברה בכיתות ט', לא הייתה פיזיקה בז'+ח' בכלל. היה לה רצון מאוד גדול ללמד פיזיקה, בעיקר בכיתות ט', כי שם היה צריך לשכנע עוד ועוד תלמידים שילכו ויגבירו פיזיקה. על מנת שיעשו זאת היה עליה, כמורה, להעביר את החומר בצורה כזאת שתהיה כיפית, נחמדה ומובנת, והיא נמנעה לתת לתלמידיה שיעורי בית.

היו לה יחסים מאוד טובים עם התלמידים והערצה מצד התלמידים על צורת העברת השיעורים שלה. לא פשוט בכלל ללמד פיזיקה בכיתות ט', כי אלו כיתות גדולות של כשלושים וחמישה עד ארבעים תלמידים, הרי אלו תלמידים שעוד לא בחרו את הגברת הפיזיקה. גם ללמד מחשבים היה לא קל, כי באותה תקופה, כל זמן מה השתנתה תוכנית הלימודים במחשבים. ולמרות זאת הממוצע של התלמידים שלה בבגרות היה מעל ממוצע ארצי של הבגרות. אחרי זמן מסוים הצטרפה לצוות שלה במחשבים יאנה זמוסטיאנו שעד היום נמצאת בצוות מחשבים באורט פסגות.

חוויה שהיא זוכרת עד היום מבית הספר, הייתה נסיעה עם תלמידיה המצליחים ביותר מכיתות ט' בפיזיקה, אותם לקחה לסיור בירושלים בנושא השלום, לקראת הזמן שבו נחתם הסכם השלום עם ירדן. היה זה סיור מעניין, בו הם ישנו יחד עם הבדואים של ירושלים, הילדים התחברו ביניהם, וגם המורים התחברו ביניהם, וכך היה שבוע שלם.

אחרי תקופה כזו נפלאה, פרצה מלחמת לבנון השנייה. אירוע זה היה מאוד קשה, למרות שבאותו היום נסעו לתל אביב. אבל אז כשהגיעו כבר לבית המלון בתל אביב, התקשרו אליהם השכנים וגילו שהתפוצצה הדירה שלהם, ואין דלת. מתוך הדירה נשאר בעיקר מקרר, מה שכמובן גרם להם לחזור לכרמיאל, לראות מה המצב. במקרה, היום שבו קרה האירוע היה תשעה באב, היום בו בתנ"ך היה חורבן הבית הראשון והשני.

בתקופת הפנסיה, החיים החלו להיראות שונה. היה לה  מאוד עצוב, כי אין מה לעשות, פתאום כל כך הרבה זמן פנוי שאין מה לעשות איתו, כאשר הייתה רגילה לכל כך הרבה לחץ מהיותה מורה. בגלל הזמן הפנוי, פיתחה תחביבים כגון: לצייר (בשביל משפחה, כתחביב), לטייל בבוקר ובערב (בפארק בעיר), ולהמשיך את חלומה לטייל בעולם.

באותו זמן, גם לקחה על עצמה משימה, ללמד חינוך מיוחד בגרות 1 יח"ל, למרות שהם לא היו בכלל צריכים לעשות את הבגרות, וכל זה למרות שהיא כבר בפנסיה. זאת כבר הייתה יותר עבודה להנאה.  שש שנים לאחר תחילת הפנסיה ועד גיל שישים ותשע.

כסבתא, נכנס לה עוד חלום בחיים – שהנכדים שלה יהיו מצליחים, ועל פי דעתה, היא הצליחה בו, ובגדול. יש לה נכדים מכל הגילאים – מגיל שמונה ועד עשרים ושש. הנכדה הבכורה, דנה, היא מורה למדעים. לה עזרה סבתא הרבה זמן במשך לימודיה, בנושא המדעים והפיזיקה בגורדון. הנכד ערן שעכשיו מגביר חמש יח"ל פיזיקה, מחשבים, אנגלית ומתמטיקה, אני בכיתת עמ"ט והנהגת תלמידים, ואחיותי שמתקדמות בלימודים ביחס לשאר הכיתה.

תקופת הקורונה הייתה קשה במיוחד בשבילה, כשאין כל אפשרות לצאת החוצה מהבית, רק לשבת בבית, ולהיות בזום ובטלפון. בתקופת הפנסיה קשריה עם הנכדים רק הלכו והתחזקו. הם מנסים לשמור על קשר כמעט יום -יומי בטלפון, וגם לפעמים להגיע. לפעמים לעזור בשאלות במתמטיקה או פיזיקה.

תמונה משפחתית

משפט אחרון לסיום – "יש לי הרגשה של הצלחה בחיים בכלל, ורוב החלומות שלי התגשמו, אני מרוצה מכל הצעדים שעשיתי בחיים, ואני שמחה עם מה שיש לי עכשיו, אפשרות להגשים את החלום, להיות עם הנכדים, והכל בארץ ישראל"

הזווית האישית

רון: בחרתי לראיין את סבתא עדה בגלל שידעתי שיש לה הרבה מה לספר מחייה רבת התקופות, וגם כי עליה לא כל כך ידעתי הרבה. אני בטוח בכך שעשיתי את הבחירה הנכונה, כי למדתי הרבה מאוד על סבתא עדה, כל כך הרבה דברים שלא ידעתי ודברים כל כך מעניינים, להכיר את חייה יותר לעומק היה לי לחוויה מהנה. היו כל כך הרבה דברים לספר ולשמוע, שהיינו צריכים לחלק את ההקלטות לשני חלקים, כאשר כל חלק בערך שלושים וחמש דקות. לא הצלחתי אף להכניס את כל הדברים המעניינים ששמעתי לעבודה זו. אני מעריך את סבתי על כך שתמכה ברעיון, שיתפה איתו פעולה, והתרגשה ממנו בדיוק כמוני. אני בטוח שהעבודה הזו תישאר ותישמר לעוד שנים רבות, ושתמשיך גם לדורות הבאים במשפחה.

סבתא עדה: בעיניי, העבודה הזאת לא רק מאוד חשובה, אלא גם מהנה. מצד אחד, העבודה מאוד חשובה להכרת שורשי המשפחה לעומק, ומצד שני נהנתי מאוד לספר את הסיפור שלי, לחזור לעבר, לשלבים המעניינים והחשובים בחיים, כמו עלייה, לימודים בטכניון, ומורה באורט מגדים ופסגות. מצד נוסף, חווית הלמידה של התלמיד המראיין, היא חוויה חשובה לחיים שתלווה את התלמיד בהמשך, גם בשביל לדעת להתראיין ולראיין. לדעתי, הדובדבן שבקצפת הייתה ההצגה ״הסטורי של סבא״ שמסכמת את כל התהליך, בו הדורות נפגשים, יוצאים מהמסכים עושים משהו יוצא מן הכלל, שלא עושים כל יום. תודה לצוות המורים שארגנו את כל התהליך ואת סופו היפה.