מאגר סיפורי מורשת

בתכנית הקשר הרב דורי סבתא ציונה תספר לנכדיה התאומים אלון ושחר, את תולדות משפחת קיפרמן.

אברהם עבאס (אבא של סבתא), נולד בדמשק שבסוריה בשנת 1912. הוא למד "בבית ספר העברי". בצעירתו היה ממייסדי תנועת "החלוץ" שבסוריה.

בשנת 1929 עלה לארץ ישראל לקיבוץ כפר גלעדי. בשנים 1931-1934 הוא פעל כשליח מטעם התנועה. בלבנון היה פעיל בארגון העלייה מארצות אלו. בשובו לארץ ישראל היה עבאס פועל בניין, עד לשליחתו מחדש אל סוריה ולבנון בשנת 1941 לארגון ההפעלה.

בשנת 1944 עבאס נבחר מטעם התנועה לאחדות העבודה לאסיפת הנבחרים הרביעים וכיהן בה כחבר ועד לאומי.

בשנת 1949 עבאס נבחר לוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכלכלית והיה פעיל מטעמה בקרב עדות המזרח ובמעברות.

בשנת 1951 נבחר עבאס להנהלת ברית הקהיליות הספרדיות, היה ממייסדי כתב העת הספרדי שבט ועם.

בשנת 1955 נבחר עבאס לכנסת השלישית וכיהן בה עד לפטירתו בשנת 1958, בגיל 46.

הוא התחתן עם אולגה עבאס והיא הולידה את אסתר קיפרמן.

אברהם עבאס

משפחת צינדר

אייזק צינדר, בן לאה ושמואל, נולד ב- 1878 בגאליציה ולימים עלה עם בני משפחתו לארץ-ישראל. אביו היה תקופת-מה רבה של צפת וב- 1898 עברה המשפחה למושבה מחניים שבגליל העליון והיתה מראשוני המתיישבים במקום. ב- 1901 יצא אייזיק להתיישב בסג'רה, תחילה כפועל ולאחר תקופת מבחן כאיכר קבוע במושבה. הוא התגורר עם משפחתו בבתי החמר ולאחר כמה שנים רכש חלקת אדמה ונעשה איכר עצמאי. אייזיק היה גבר נמוך-קומה אך רחב כתפיים, חסון ואמיץ, נוח לבריות, חרוץ ושמח בחלקו. סיפורים רבים התהלכו בקרב מכריו על כוחו הפיסי ואומץ רוחו, וביניהם המעשה בעגלה עמוסה תבואה שהחליקה לתוך תעלה והוא העלה אותה במו ידיו והחזירה לדרך, וכן המעשה בכרם, שביקש אייזיק להיכנס לתוכו ולא יכול משום שחמורו לא הצליח להכנס בין חרכי הגדר. אייזיק הרים את החמור, הכניסו לכרם ולאחר שאכל לשובע מן הענבים שוב העלה את החמור והחזירהו לדרך. כשהורע מצב האיכרים בסג'רה יצא אייזיק והיה לשומר במושבה מחנה ישראל. ישוב חדש, מוקף פורעים ושודדים, שהוקם בעת ההיא בעמק יזרעאל.

לימים, מצא רב אייזיק צינדר עבודה חדשה. באיזור שבין דבורייה, כסל ועין דור, הוקם ישוב חדש של "המזרחי" – מחנה ישראל. ביקר רב אייזיק במושב החדש, והתעניין אם יש בו עבודה כלשהי בעבורו. יש, אמרו לו. יש צורך בשומר יהודי במושב. רב אייזיק, שכאילו נולד להיות שומר, קיבל עליו את השמירה, והצטרף אל השומר הערבי של המקום. המצב הביטחוני היה בכי רע. מדי פעם בפעם פשטו עדרים על השדות וחיבלו בהם. בלילות באו הגנבים. היו פוערים פתח בקיר ומוציאים פרדות עבודה, שהיו אז יקרות המציאות.

גם אצלנו במושבה היה שומר קבוע בשכר. בנוסף אליו היתה תורנות שמירה, שאליה צורפו גם הנערים הבוגרים. בשלב מסוים הצטרפתי גם אני לשומרים, המפטרלים סביב המושבה לקדם את פני הרעה. אייזיק שמר במשך כל ימות השבוע במחנה ישראל, ורק לקראת השבת הופיע בעגלתו, לשבות בבית. לעזרתו בשמירה לקח עמו את מיכה בנו (שבאותם ימים היה כבר אחרי גיל בית הספר). היו אלה ימים של חורף. בלילות הקרים היה רב אייזיק מתעטף בשינל הצבאי, הבלתי חדיר לגשם, ויוצא "לעשות סיבוב", רובהו על כתפו, וקנהו מושפל ארצה לבל תחדורנה טיפות הגשם בעדו. היה רב אייזיק סובב את המושב, תר ובודק, וחוזר אל חדר השמירה. 75 בימים היה מתערב, מדי פעם, בסכסוך על המעיין.

כשהוקם הישוב, ונרכשה הקרקע מידי הבק, נרכש גם המעיין על גבול הישוב. אבן גבול גדולה וכבדה הונחה על יד המעיין, לסמן את קצה תחום מחנה ישראל. ערביי הסביבה הורשו, אמנם, להשקות את צאנם מן המעיין, אך העדיפו להוציאו אל מחוץ לתחום היישוב היהודי החדש. מה עשו? גללו את אבן הגבול אל תוך שטח המושב, והותירו בכך את המעיין בשטחים שלהם. בני המושב היו מופיעים פעם ופעם, וגוללים את האבן בחזרה למקומה החוקי. כשהגיע רב אייזיק צינדר כשומר למושב, התרה מייד בערבים שלא יעזו להעביר את האבן ממקומה, כי המעיין שייך למושב. רגשות מעורבים של פחד ושל טינה כלפי השומר היהודי התפתחו בקרב הערבים בעקבות כך, אך איש לא העז לפגוע בו לרעה. שישה בנים ושתי בנות היו אז ליצחק אייזיק צינדר.

כשנולד הילד, ידעו הכול איזה שם יינתן לו. יצחק. היה זה אחד מלילות סוף החורף האפלים. באחד מסיוריו. סביב הרפתות נתקל במארב. ברובה ציד ירו בו. הכדור פגע בחזהו. הוא נפל ארצה, פניו אל האדמה, ומת במקום.  לפנות בוקר הבחין מיכה, כי אביו טרם שב אל חדר השמירה, ויצא לחפשו. מרחוק ראהו שוכב על האדמה. בתחילה חשב כי נרדם. ניגש להעירו. "אבא אבא", קרא, "קום". אייזיק לא קם. מיכה הבין, וזעק זעקה גדולה ומרה. התאספו בני המושב עטפו את הגופה בטלית, עמסו אותה על העגלה, ומיכה נהג אותה אל סגירה. * לאחר מעשה התברר, כי אייזיק נרצח בטעות. היתה זו נקמת דם, והמטרה לירי היתה שותפו הערבי לשמירה…

כל בני המושבה התאספו נדהמים. שמונת היתומים ואמם ההרה פרצו בבכי. בחורים אחדים יצאו אל בית הקברות הסמוך לחוה, לכרות את קברו של רב אייזיק הגיבור. עמדנו מסביב לגופה והחרשנו. לפתע ניגש אחד מבני משפחתו של הנרצח, והסיר את הטלית שכיסתה את פניו ואת חזהו. את מראהו של רב אייזיק, הגיבור המת, לא אשכח לעולם. חזהו היה מרוטש בעופרת. פצע מכוער ודם קרוש. פניו חייכו את חיוכם המתמיד. עמדתי מזועזע והבטתי. כאב עמוק ועמום נחרת בי, ולא פג ימים רבים. רבים נטלו חלק בלוויה. מנער ועד זקן. רב איציק השוחט קרא את פסוקי התהילים ואמר "אל מלא רחמים". הקהל עמד אבל וחפוי ראש, והזיל דמעה על העץ הענף והחזק שנגדע. הבנים אמרו קדיש, ואחד מהם נשבע על פי הקבר, כי ינקום את נקמת אביו. שישה בנים יתומים חסרי לחם הותיר אחריו רב אייזיק הגיבור. * * כשלושה חודשים אחרי הרצח נולד הבן השביעי. יצחק נקרא שמו בישראל על שם אביו.

לאה הינה אחת מבנותיהן של אייזיק וחיה צינדר. לאה התחנה עם שנאור קיפרמן והקימו את ביתם בקרית חיים. לאחר מכן עברו לגור בחיפה.

שנאור ולאה קיפרמן גרו בקריית חיים ולאחר מיכן עברו לחיפה. שנאור עבד במפעל המגפר (מפעל לייצור נעליים) בחיפה. תחביבו של שנאור היה לבנות שולחנות וכיסאות עם כיסוי פרוסות עץ זית לאה קיפרמן (לבית צינדר) התנדבה באגודה למען החייל ובשנותיה האחרונות לאה גרה בקיבוץ גדות. שנאור ולאה קבורים בקיבוץ גדות.

איתן ואסתר קיפרמן

לשנאור ולאה היו בן ובת. לבן קראו איתן קיפרמן ולבת קראו נאורה. איתן התחתן עם אסתר עאבס ביתו של אברהם עבאס שעליהם דיברנו בהתחלה, ומשפחת עבאס ומשפחת צינדר נפגשו.

איתן הקים את הקיבוץ גדות וגר בו עם ילדיו. איתן היה נהג ומנהל כולבו ואסתר הייתה מנהלת חשבונות. איתן אהב מאוד לאפות ולעיתים התנדב בקונדטוריה בקיבוץ.

קיבוץ גדות הקיבוץ (שסבי איתן היה בין מקימיו)

הקיבוץ הוקם בשנת 1949 במובלעת משמר הירדן שהייתה חלק מארץ ישראל אך נכבש על ידי הצבא הסורי במלחמת העצמאות. בעקבות הסכמי שביתת הנשק נסוג הצבא הסורי מהמובלעת, אך נקבע בהסכם שהמקום ייחשב שטח מפורז. על פי סימן 5 של ההסכם, מטרת ההסכם הייתה להביא לשיבה הדרגתית לחיים אזרחיים נורמליים במובלעת וליו"ר ועדת שביתת הנשק הייתה סמכות לאשר חזרת אזרחים לכפרים ויישובים במובלעת. לפי הפרשנות הסורית, שטח המובלעת היה שטח הפקר בו היה מותר להתגורר רק לאזרחים שהתגוררו במקום לפני המלחמה. לעומת זאת, לפי הפרשנות הישראלית היה זה שטח ריבוני ישראלי שאסור להחזיק בו צבא. הבדלי פרשנות אלה ורצונה של ישראל לבטא את ריבונותה בשטח היו אחד הגורמים העיקריים להקמת גדות (כמו גם משמר הירדן הסמוך).

הקיבוץ ממוקם על רמת כורזים בצמוד לגבולה הצפוני עם חלקו הדרומי של עמק החולה. היישוב נקרא כך משום מיקומו סמוך לגדת הירדן הזורם ממזרח. הוא נמצא סמוך לחורבות המושבה משמר הירדן ולצומת גדות, הקושר בין כביש 91 לרמת הגולן וכביש 918 לגונן.

הקיבוץ משתייך מוניציפלית למועצה אזורית הגליל העליון. הוא נמנה עם קיבוצי התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם), ולפני התאחדותה היה חלק מהקיבוץ המאוחד.

הקיבוץ הוקם בידי גרעין נח"ל מתנועת הנוער הנוער העובד ועולים פליטי שואה מאירופה. שמו המקורי היה "הגוברים" והשם שונה באופן רשמי ל-"גדות" רק בשנת 1954. לכן בכמה רשומות רשמיות שנת ההקמה של היישוב היא 1954. הוא הוקם על אדמות המושבה ההרוסה משמר הירדן. בשנת 1953, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפה אליו קבוצת יוצאי פלמ"ח, אשר התפלגו מקיבוץ יפתח.

הקיבוץ מאוכלס בעיקר בבוגרי גרעיני נח"ל מתנועות הנוער – מ"הצופים" ובעיקר מ"המחנות העולים", וכן מבני קיבוצים ותיקים אשר באו לסיוע והשתקעו במקום. קיימת גם קבוצה של חברים ילידי צפון אירופה וארצות הברית. בשנות ה-50 וה-60 סבל הקיבוץ מהתנכלויות קשות של הצבא הסורי ונפגע מספר פעמים בהפגזות כבדות. ב-7 באפריל 1967, בתקרית בה הופלו 6 מטוסי מיג סוריים, ספג הקיבוץ הפגזה כבדה בה נפגעו כמעט כל בתי היישוב.

חודשיים לאחר מכן, בימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, טרם פעל צה"ל כנגד הצבא הסורי, הפגיזו הסורים קשות את יישובי עמק החולה. רוב המבנים בגדות נפגעו או נהרסו כליל. מצב הקיבוץ בזמן ההפגזות על הקיבוץ והשינוי שהביא איתו הניצחון במלחמה, מונצחים בשירם של יובב כץ ודוד קריבושי "בתי את בוכה או צוחקת."

במלחמת יום הכיפורים נפגע הקיבוץ פעם נוספת מהפגזה.בשנת 2009 הפך הקיבוץ להיות "קיבוץ מתחדש" המשלם שכר על עבודת החברים.

הזוית האישית

סבתא ציונה: היה לי כיף להיות עם שני נכדי כאן נהנתי מאוד מהסיפור שאליו נחשפתי.

אלון: היה לי מאוד כיף לפגוש את סבתא בקשר הרב דורי ולכתוב על הסיפור של משפחתי שעניין אותי מאוד ולמדתי הרבה על המשפחה שלי וסיפוריה.

שחר: למדתי והעמקתי על המשפחה מצד אבי ולמדתי איך להתמצא יותר במחשב והיה לי מאוד מהנה עם סבתא ועם אחי אלון.