מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע זרחי, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להביא את תיעוד סיפורו של סבי, אפרים יצחקי. סבי אפרים נולד ברומניה בשנת 1932, לבית משפחת קאופמן. הם גרו ברומניה בעיר טרגוניימץ.

סבא אפרים מספר:

נולדתי ברומניה, ולמדתי בבית ספר יהודי. בחורף, כאשר ירד שלג, בניתי מזחלת שלג מקרשים. אני וחבריי טיפסנו על ההר לגובה של 20 מ' והחלקנו במורד ההר על השלג. שיחקנו בזה עשרות פעמים.

ילדות בצל רדיפות היהודים בשואה ברומניה

זיכרון קשה, כשהייתי בן שבע, אני זוכר את אמי שניהלה את חנות המצרכים שהייתה שייכת לנו. יום אחד נכנסו רומנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הנאצים והרביצו לאמי בשל היותה יהודייה, עד אשר נפטרה מהמכות הקשות. אבי נלקח למחנה עבודה בכפייה, הוא עבד בחפירת תעלות בשלג רחוק מאוד מהבית שבו גרנו. כשחזר הביתה רגליו היו קפואות לגמרי ועד יום מותו הוא צלע כתוצאה מאותה תקופה.

כשהייתי בן 10 בכיתה ד', נסגר בית הספר היהודי שבו למדתי משום שנסגרו הרבה מוסדות ציבוריים שהיו שייכים ליהודים. נאלצתי לצאת לעבוד ולכן עבדתי אצל חייט ואחר כך כשולייה בחנות בגדים.

המסע הארוך לארץ ישראל

התייתמנו בגיל מאוד צעיר, עליתי לארץ בגיל 13 יחד עם אחי הקטן שהיה בגיל 11, שנינו לבד בלי הורים. בדצמבר 1947 אחי ואני יצאנו מפשקאן (עיר במזרח רומניה) ברכבת לבולגריה, מבולגריה הפלגנו באונייה בשם "פאן יורק" ("קיבוץ גלויות"), במשך שבועיים ואני סבלתי מאוד מהטלטולים בים וכל הזמן שמרתי על אחי. אחי ואני הגענו קרוב לנמל חיפה אבל אוניות מלחמה של הבריטים החזירו אותנו לקפריסין, שם היה מקום לישון וללמוד. נשארנו שם במשך שלושה חודשים עד לשנת 1948.

במרץ אחי ואני קיבלנו אישור המאפשר לילדים בלבד להיכנס לארץ. הפלגנו באוניות והגענו למחנה עולים ברעננה ומשם עברנו למחנה עולים בכרכור. האנשים ששמרו עלינו דאגו לנו לכל. למדנו עברית והרגשנו טוב ולאחר מכן מיינו אותנו לכל מיני מקומות בארץ, אותי שלחו למקווה ישראל – מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל בית הספר החקלאי והיישוב העברי הראשון בארץ ישראל. את אחי הצעיר שלחו לכפר הרא"ה וכך הופרדנו. הפרידה מאחי הייתה קשה לי מאוד.

למדתי בבית ספר "מקווה ישראל" והרגשתי עולם בפני עצמו, עבדתי ברפת ובמכוורת, שם למדתי את מקצוע הדבוראות. במקביל ללימודים יצאתי לעבוד בשעות אחר – הצהריים כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו לאבי ולאשתו השנייה שנשארו ברומניה ומצבם הכלכלי היה קשה.

בפנימייה החקלאית בתיכון "מקווה ישראל"

בשנת 1950 גויסתי לצבא והצטרפתי לחיל הנח"ל. הגעתי לקיבוץ משואות יצחק (שנמצא היום בעוטף עזה). התאמנו להיות חיילים קרביים ובחלק מהשירות עבדנו בקיבוץ. בסיום השירות הצבאי נשארנו בקיבוץ, גרנו ועבדנו בו. הסעתי ילדים לגן שנמצא בעין צורים ובמקביל עבדתי במסגרייה. כמו כן הייתי מהחיילים היחידים שטיפלו בילדים של הקיבוץ. השתחררתי מהצבא בשנת 1953 ומאז שירתי במילואים עד שנת 1977. השתתפתי במלחמת ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים נלחמתי בסיני בחווה הסינית.

לאחר השחרור מהצבא התקבלתי לעבוד דרך ה"סוכנות היהודית" בתחנת טרקטורים שנתנה שירות ליישובים. חרשתי, זיבלתי את האדמה ועשיתי חבילות קש. עברתי לגור במושב בית הגדי. במושב זה עבדה אשתי בתור גננת. הכרנו ועברנו לגור במושב תקומה. במושב תקומה נולד אריק הבן הבכור ואסתר אחריו.

בשנת 1960 עברנו לגור בבאר – שבע, שם נולדו רחל, ריקי ומיכל ובכל שנה הרחבנו את הבית כדי שיספיק לכולם. בבאר – שבע עבדתי בחברת "סולל – בונה" בתור מנהל של כל המחצבות שבדרום. מתוך המחצבות חצבנו סלעים ואותם טחנו לאבני חצץ ששימשו לסלילת כבישים בארץ.

חגגנו ביחד, כל המשפחה, את כל החגים ובעיקר בחג הפסח הגיעה כל המשפחה עם הנכדים והנינים לחגוג. יש לנו 18 נכדים ו- 11 נינים.

הזוית האישית

נטע זרחי: היה לי כיף לחקור ולגלות דברים חדשים על סבי, והיה לי כיף לעבוד עם אימא שלי שעזרה והשתתפה בתהליך החקר והתיעוד.