מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה אופק, נולדתי בשנת 1943 בבגדד שבעיראק. היינו 13 נפשות במשפחה: 11 אחים ואחיות: אני, ברטה, יוסף, דוד, רחל, כרמלה, רן, אהרון, תמר, שרה, אפרים (אפי) וההורים שלי: חביבה ושלמה. בעיראק היה לנו בית גדול לאבי היו שתי חנויות. הוא עבד כזגג והרוויח מצוין.

זה היה בשנת 1951. זאת הייתה שנה של עלייה גדולה. אני עליתי עם ארבעה מאחיי ועם הוריי. אחיי האחרים עלו בנפרד עם חברים או משפחה. (שתיים מאחיותיי היו נשואות, הן עלו עם המשפחה של הבעלים שלהן). כשעזבנו היינו חייבים לעזוב הכל, את כל רכושנו. הערבים ערכו חיפוש אצל כל אחד ביציאה מעיראק.

הגענו לישראל במטוס (כמובן לא מטוס כמו המטוסים של היום, מין מטוס תובלה). הטיסה ארכה כשלוש שעות בערך. אני הייתי בת 7 וחצי, אהרון היה בן 10-11 בערך, תמר בת 9, שרה הייתה בת 4 ואפי היה בן פחות משנה. במהלך הנסיעה שרה השתוללה כי היא רצתה לרדת. אני פחדתי ונצמדתי לאחיי הגדולים כדי להרגיש בטוחה.

כשהגענו לארץ היו בה מעט תושבים, לא היו הרבה בתים ובניינים בכלל לא. אחיי: ברטה, יוסף, דוד, רחל, כרמלה ורן נפגשו איתנו בארץ. עלינו לשער העלייה בחיפה שהוא שטח קליטה לכל העולים. כשהגענו ניסו ללמד אותנו קצת מילים בעברית, רשמו אותנו ברשימה, והביאו לנו קצת אוכל, כי לא היה לנו כלום.

בהתחלה הביאו לנו אוהל קטן רק למשפחה שלנו שבו גרנו בערך שבועיים. אחר כך העבירו אותנו במשאית למעברות ליד נתניה. שם ישנו באוהל גדול ששם ישנו עוד משפחות. בגלל שלא היה לנו כסף, אבא שלי התחיל לעבוד בעבודות דחק: סלילת כבישים, גננות, שמירה בשדה של אבטיחים ובפרדסים. אותנו הילדים שיבצו בבית הספר. אחי הגדול אהרון עבד קצת במה שהוא יכל כדי לפרנס את המשפחה. אחרי שנה עברנו לצריף עשוי פח, ועברנו לבית מלבנים רק לאחר שלוש שנים – או אפילו יותר.

הזוית האישית

נעמי הנכדה המתעדת: אני וסבתי למדנו הרבה אחת על השנייה. במיוחד אני עליה ונהניתי להקשיב לסיפורים שלה על העלייה לארץ וההתיישבות שלהם בארץ. אני הייתי רוצה לאחל לסבתי לא לשכוח, לא לוותר, אפילו כשקשה כמו שהיה כשעליתם לארץ. סבתי מאחלת לי: "שיהיה לך לא כמו שלנו היה קשה, שתגדלי ותבני את החיים שלך ותצליחי לפי ראות ענייך וכל מה שתרצי – לו יהי!"