מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים בינה מרין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי גפן, יחד אנו מתעדות את סיפורי. נולדתי בשנת 1953 תשי"ג כ"ג באייר. לאבא שלי קראו דוד חיים ז"ל הוא נולד בגרמניה. שלוש שנים לפני השואה אבא שלו הבין שהשואה מתחילה, אז הם יצאו לברזיל כל המשפחה, והוא הגיע לברזיל בגיל 11. לאימא שלי (שתיבדל לחיים ארוכים) קוראים רוזה והיא בת להורים שברחו מפולין לפני השואה. היא חיה בריו דה ז'נרו, ואבא שלי גר בסאן פאולו. והם הכירו בשידוך והתחתנו.

אבא שלי עבד בבית חרושת לתכשיטים של המשפחה, ואמי הייתה עקרת בית. בבית שלנו היו מכינים הכל בבית, לא היינו קונים שום דבר. היינו מכינים חלות וגבינות ושוחטים את הבשר בקהילה. בערב שבת אמי הכינה מטעמים מדהימים: צ'לונט, חמין ומרק עוף טעים מאוד, שכשרצינו לאכול אותו כשהיה חם בערב שבת היינו מכסים אותו בשמיכות כדי שישמור על החום.

היינו ארבעה אחים בבית. הייתה לנו ילדות מתוקה מדבש. בחוץ לארץ עובדים בכל השבוע ובתור אנשים דתיים לא עבדנו בשבת וגם לא בראשון בגלל שהגויים לא עובדים בימי ראשון, אז בכל יום ראשון היינו נפגשים כל המשפחה אצל סבי וסבתי עליהם השלום. עם סבא וסבתא שלי היינו מדברים גרמנית שוטפת. רק אצל סבא וסבתא הייתה טלוויזיה וזו הייתה מין אטרקציה, כל הילדים והדודים היו משחקים ואוכלים, וזה היה מפגש משפחתי מיוחד.

חובה היה עלינו בכל בוקר לבוא לסבא וסבתא ולהגיד להם שלום, בכל יום היינו עוברים בביתם בשעה 7:30 בבוקר. בבית הספר היהודי היינו לומדים בעברית בבוקר ובפורטוגזית בצהריים, למדנו לטינית, צרפתית, גאוגרפיה וחשבון בפורטוגזית, ומקצועות הקודש בעברית. בסביבות כיתה ז' הגיעו שליחים מארץ ישראל שעודדו אותנו לעלות לארץ, ואני ממש נדבקתי בחיידק. ביקשתי והתחננתי בפני ההורים שלי שירשו לי לעלות ארצה, אבל אבי תמיד אמר: "לארץ ישראל עולים רק כאשר יבוא המשיח". לא ויתרתי וניסיתי וניסיתי אבל הם היו בשלהם.

אז דיברתי שוב עם השליחים והם הציעו לי להשתתף בחידון התנ"ך העולמי ואם אזכה במקום הראשון או השני אוכל לעלות לארץ. התמודדתי בשנה הראשונה ולא הצלחתי, בשנה השנייה זכיתי רק במקום השלישי ונורא הצטערתי שלא אוכל לעלות ארצה. אבל אז הקהילה היהודית שבסאן פאולו נרתמה לעזרתי ועזרה לי לעלות לארץ ישראל הנכספת וכך בגיל 15.5 (!) עליתי ללא הוריי וללא אחי ארצה.

באותה תקופה היו הרבה חטיפות של מטוסים ומאוד פחדתי, אבל לא רציתי לוותר על העלייה לארץ. לא ישנתי יומיים – מפחד ומהתרגשות כדי שאשן רק בטיסה. הטיסה ארכה עשרים וחמש שעות עם שתי תחנות ביניים, בצרפת ובשוויץ. שלושה צעירים – שלמה פוליטיס, ורד סבג ואני הגענו לכאן בשמחה. הם ביקרו בארץ בילדותם אך אני – פעם ראשונה בארץ הקודש!!

אני זוכרת את הנחיתה בשעה 9 בלילה באור לכ"ז בניסן התשכ"ט- 1969 בנמל התעופה בן גוריון, ההגעה לירושלים למלון רייך (שם היו כל המשתתפים של חידון התנ"ך מכל העולם) הלחמנייה הראשונה וכוס מיץ התפוזים הטעים – לא אשכח לעולם. הכול שמור חזק חזק בלב ובמוח!

אמרו לי ללכת לישון כי מחר צריכים ללמוד לחידון. האמת הייתה שלא רציתי כבר להשתתף בחידון אלא ללכת למשפחה (הייתה לי משפחה ענפה בארץ) אך ידעתי שעלי להשלים את המשימה. במשך שבוע למדנו יחד כל הקבוצה, שיננו, טיילנו, ביקרנו במקומות מיוחדים הקשורים לתנ"ך. וביום העצמאות נתכנסנו אנחנו המשתתפים והמון אורחים בתיאטרון ירושלים לחידון התנ"ך העולמי, מרוב התרגשות כבר לא זכרתי כמעט כלום.

ופתאום, בהיותי על הבמה שמעתי קריאות של זוג שצעק לעברי: "מרים, מרים!" היו אלה רפי ואילנה הי"ד (אילנה הייתה בת דודה שלי. לימים זכיתי להיות לעזר לאמה שזכתה לאריכות ימים) שהפתיעו אותי ושמחו אותי מאוד. בחידון ברכו אותנו אנשים חשובים בהיסטוריה של עם ישראל – גולדה מאיר, דוד בן גוריון, ויוסף בורג שניסה לתרגם לי את השאלות בספרדית .יום אחרי זה כל המשתתפים חזרו לארץ מוצאם ואני היחידה שנשארתי עד היום הזה. עם הזמן גם שני המשתתפים הנוספים מברזיל קבעו את דירתם ובנו את ביתם פה בארץ. לקחתי את שתי המזוודות שלי ונסעתי לבני ברק, לבית של אחות של אבא שלי. הדודים האלה פתחו לי בית ועזרו לי מאוד בעלייה לארץ (עוד לא מלאו לי 16 שנה!).

באלול התחלתי ללמוד. למדתי שנתיים בתיכון ועבדתי מאוד קשה כדי להגיע להישגים ולעשות את מבחני הבגרות בעברית. מנהל התיכון, דוד שנהב, מאוד דאג שאקבל הרבה עזרה כדי שאצליח ללמוד את השפה ואצליח לעבור את המבחנים. המשכתי ללמוד עוד שנתיים בסמינר למורות באותו המקום. כשלוש שנים אחרי שעליתי ארצה, הוריי וכל המשפחה עלו גם כן ב"ה. במשך שלושים ושמונה שנות עבודתי כמורה להבעה ולתנ"ך, סיימתי גם תואר ראשון ושני. נהניתי מאוד מהלימודים ומהעבודה.

זיכה אותי הקב"ה ולימדתי גם קריאה, כתיבה, קבלת הסידור והחומש בכיתות היסוד ואחר כך כמורה לחטיבה ותיכון ב"אולפנת הרא"ה" ברמת גן. כל השנים השתדלתי לעבוד עם עולים חדשים כהכרת הטוב למערכת החינוך שסייעה לי המון.

היום הקשר שלי לארץ הוא חזק פי כמה. הילדים ונכדיי גרים פה, כולם מדברים עברית וזהו אושרי. אני כבר לא מרגישה עולה חדשה ומרגישה כצברית אמיתית לכל דבר! מאז, לא יצאתי מהארץ גם כשנתבקשתי ללוות תלמידות לפולין!

יש לי ב"ה שלושה ילדים וקיבלתי במתנה גם את בני הזוג שלהם שהם לי כילדיי. וכולם בנו משפחות מדהימות, בן פורת יוסף, וגרים בקרית משה, בנחושה וקדומים.

לפעמים הייתה תחושה שאולי עשיתי הרבה צרות להוריי. כשבני הבכור, זאבל'ה, סיים מסלול מסע כומתה בצנחנים והוריי זכו להשתתף בטקס ליד הכותל, שאלתי את אבי ז"ל אם יש לו כעס עלי על מה שעשיתי בהיותי צעירה. תשובתו הייתה – "כשאני רואה את נכדי הבכור במדי צבא הגנה לישראל מול הכותל המערבי , אין יותר מאושר ממני!"

מסר לדור הצעיר: ילדיי ונכדיי היקרים! המשיכו והעבירו הלאה את אהבת לימוד התורה, את השמירה על המדינה שלנו.

הזוית האישית

גפן הנכדה המתעדת: היה לי ממש ממש נחמד, מעניין ומרגש לתעד את סיפור חייה של סבתא שלי. התרגשתי מסיפור העלייה שלה ומהקשר החזק שלה אל ארץ ישראל.