מאגר סיפורי מורשת

שמי ריטה אירבאוך, נולדתי ב16/7/1955 בארגנטינה להוריי, אופלייה וסנטיאגו ולדס.

אני אחות בכורה לשתי אחיות , סילביה וגראסיאלה. כשהייתי בת שמונה עליתי לראשונה, יחד עם משפחתי לישראל. הגענו ישר לקיבוץ רמת יוחנן. תוך שבוע היינו מחוץ לקיבוץ. אמא שלי אישה מטופחת מאוד שנעלה נעלי עקב דקיקות וגבוהות, עם גרבי ניילון עם הפס מאחור, וחצאיות צמודות, ראתה את הנשים בקיבוץ עם המכנסיים ונעלי העבודה והחליטה לעבור אל צריפי המעברה בקרית חיים מול פסי הרכבת.

בילדותי, השתתפתי בפעילויות של הנוער העובד והלומד. לאחר שנה עברנו לשכונה חדשה, ממש על חוף הים שנקראה "גב ים ג'" כיום קרית ים. אני זוכרת שהיו לנו שם משפחות חברים ארגנטינאים, ויחד היינו הולכים לים בשבתות, אחד מהאבות היה מכין אוכל לכולם ומסמן  לנו שיושבים בחוף, דרך חלון ביתנו עם מגבת, שהאוכל מוכן ושנגיע לאכול. היינו מגיעים, רוחצים מעצמנו את החול, נשארים עם הבגד ים עלינו, אוכלים וחוזרים חזרה לחוף.

בעקבות מחלתה של אחותי וצורך בעוד מענים רפואיים, החליטו הוריי לחזור לארגנטינה, ובגיל שלוש עשרה חזרנו לארגנטינה.

בארגנטינה הצטרפתי לתנועת הנוער "איחוד הבונים" ובגיל חמש עשרה הכרתי את דניאל, לימים הפך לבעלי. גם דניאל ומשפחתו, עלו לארץ בשנת 1964, התיישבו במושב כוכב מיכאל בדרום, אך ירדו חזרה לארגנטינה בשנת 1967. בארגנטינה למדתי בבית הספר הגבוה למדעי היהדות, דבר שהקנה גם תעודת הוראה. מאז שהתחלנו לצאת ב21/5/1972, תמיד אמרתי שאני מוכנה לחכות  ארבע שנים ואח"כ או מתחתנים, או שאני מחליפה חבר.

ב22/5/1976 עם הארכה של עשרים וארבע שעות, התחתנו, אחרי שהצעתי נישואין לדניאל.

מסורת שהיתה נהוגה בחתונות שלנו –

בכל חתונה נהגו להכין עוגת קומות כשבכל קומה, יש מתנות קטנות, הקשורות בהרבה סרטים, ולא ידוע איזו מתנה קשורה לאיזה סרט. לאחד הסרטים היה נהוג לחבר טבעת, היו מזמינים את כל הרווקות בחתונה, למשוך בסרטים, והאמונה היתה, שמי שמשכה את הטבעת, תתחתן תוך שנה. בחתונתנו היו הרבה רווקות, ורצה הגורל ושתי אחיותי החזיקו בעצם באותו הסרט, אחת מהקצה ואחת באמצע בלי לדעת, שאוחזות יחד ובעצם הן משכו את אותה הטבעת, ושתיהן התחתנו לאחר שנה בהפרש של חודש זו מזו.

החתונה שלי

בעקבות כך היותנו פעילים לאורך השנים בתנועת הנוער, החלטנו לעלות לישראל (בשנית), הפעם כזוג צעיר בתחילת דרכו. היינו אמורים להתיישב בקיבוץ אור הנר, שהיה קיבוץ היעד של התנועה, אבל בעקבות שיקולים אידיאולוגיים, החלטנו להצטרף לגרעין בקיבוץ של השומר הצעיר, קיבוץ עמיר, ליד קרית שמונה.

בדצמבר 1977, נולד בנינו הבכור יניב. במאי 1978 החלטנו לעזוב את הקיבוץ, ולעבור לגור ליד משפחתי, שבינתיים עלו בשנית לארץ והתיישבו בנצרת עלית. בנצרת עלית נולדו שלוש בנותינו, מיכל, עדי והללי.

עבדתי כמורה בחט"ב, ולאחר מספר שנים החלטנו לנסות שוב חיי קיבוץ, ועברנו להתגורר כחברים בקיבוץ הסוללים, וכשנתיים אח"כ, בגיל ארבעים, הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, ומאז אני עובדת כפסיכולוגית חינוכית, במועצה האזורית עמק יזרעאל. אנו מתגוררים בקיבוץ הסוללים, עד היום בשכנות לארבעת ילדינו, שבינתיים התחתנו, והפכו אף הם ומשפחותיהם לחברי הקיבוץ. יש לנו אחד עשרה, נכדים מקסימים וגאיה הבכורה, שהעניקה לנו לראשונה, את תעודת הכניסה למועדון הסבים והסבות, ובזכותה עולה סיפור זה לאתר הסיפורים בבית התפוצות.

משפחתי המורחבת

הזווית האישית

לגאיה ולסבתא ריטה, קשר מיוחד וקרוב במיוחד. החיים בקיבוץ אפשרו להן לשהות יחד, גם בשנה המאתגרת הזו, ותכנית הקשר הרב דורי, אפשרה להן להעמיק, ולהכיר דברים נוספים, על סיפור החיים של סבתא.