מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בגיל 14 מפולין, בשנת 1957, בעלייה שנקראה "עליית גומולקה" שהיה אז ראש ממשלת פולין והרשה ליהודים לצאת ולהגר מפולין. עלייה זו הייתה מאוד גדולה. אני, הורי ואחותי עלינו לארץ באנייה.

השייט נמשך כשלושה שבועות. בדרך עצרנו בנמל מרסי שבצרפת. שם העבירו אותנו לכפר קטן ושהינו שם כשבוע. בתור ילדים סקרנים עלינו על הר באותו הכפר ולא מצאנו את הדרך חזרה. התחיל להחשיך ונבהלנו נורא כי היו שם הרבה בעלי חיים מסוכנים. ההורים ואנשי הכפר יצאו לחפש אותנו. בסוף, הכל היה בסדר, אך קיבלנו עונש כבד.

 

בנמל מרסי עלו על האנייה עולים חדשים ממרוקו. לנו היה מוזר לראות בפעם הראשונה עולים מתרבות ושפה אחרת. הם היו שונים מאיתנו. היו להם הרבה ילדים. למרות שלא ידענו את השפה שלהם (צרפתית), התחברתי עם ילד בשם משה והמשכנו את הקשר גם לאחר העלייה. הגענו לארץ ביום העצמאות ה-9 למדינת ישראל וגרנו אצל משפחה בתל אביב. הם לקחו אותנו למצעד יום העצמאות והחוויה של היום הראשון שלי בארץ- לראות את החיילים הייתה כל כך כיפית ומהנה, שאי אפשר לתאר זאת במילים.

מאחר וראש ממשלת ישראל, דאז, דוד בן גוריון, לא רצה שלעולים חדשים יהיו שמות "גלותיים", שינו לרובנו את השמות הפרטיים. בפולין קראו לי מילה, ושינו את שמי למרים. לאחותי קראו גוּטָה, ושינו את שמה לטובה. להורי, אסתר ונתן לא שינו את השם.

דיברנו בבית בפולנית ויידיש. בחגים נהגנו לשמור על המנהגים היהודיים המסורתיים והמקובלים.

לדוגמא: אכילת מצות בפסח וצום ביום כיפור. בין היתר, הבית שלנו לא היה בית מסורתי, אלא בית חילוני,

כך שחגגנו רק את החגים החשובים (פסח, כיפור וראש השנה).

אחרי שגרנו כמה שבועות אצל הדודים אני ואחותי נשלחנו למוסד לעליית נוער, ושמו "ניצנים", שנמצא  בדרום, בסמוך לאשקלון. ל"ניצנים" הגיעו עולים חדשים גם מהרבה מקומות בעולם, כמו מצרים, מרוקו, הונגריה, רוסיה וכו'. למדנו שם את השפה העברית. ב"ניצנים" גם למדנו וגם עבדנו בחקלאות. כמו: קטיף כותנה ותירס, שתלנו תפוחי אדמה, וגם עבדנו ברפת.

 

בתור ילדה פולנייה מפונקת שלא הייתה רגילה למזג האוויר החם, היה קשה, אבל התרגלתי מהר. רכשתי ב"ניצנים" המון חברים ועם חלקם אני עדיין בקשר עד היום. החוויה ב"ניצנים" זכורה לי כחוויה מהנה והקליטה בארץ הייתה קלה. לאחר סיום פרק שהותי הניצנים חזרתי לבית הוריי בחולון והמשכתי את לימודי בתיכון קוגל.

התגייסתי בשנת 1961, כאשר הייתי בת 18, לאחר שסיימתי תיכון. התגייסתי לבסיס חיל הקשר שבצריפין. בחרתי תמונות שלי מתקופת טירונות.

 

 

הטירונות הייתה קשה ומפרכת, דומה לטירונות שהיום עוברים חיילים וחיילות שמתגייסים לקרבי. הטירונות נמשכה חודשיים, יחסית הרבה זמן לבנות, בתנאי שטח קשים, לינה באוהלים, הליכות ארוכות, ניווטים ליליים בחושך, שזכור לי שהיו, בוא נגיד, לא הכי כיפיים… הייתה לנו באותה תקופה משמעת מים. מה זה אומר? כל חייל/ת קיבל/ה מימייה קטנה (0.5 ליטר), וזה היה אמור להספיק לו/ה לכל היום, גם בימים חמים. היה פשוט סיוט אחד גדול.

 

לאחר סיום הטירונות,הוצבתי בחיל קשר. התנאים היו פשוט נפלאים לעומת הטירונות. עברתי קורס לטלפרינטר. היום לא קיים המכשיר הזה. יש דגמים שלו במוזיאון צה"ל בתל אביב. טלפרינטר היה מכשיר קשר שהעביר הודעות סודיות ומוצפנות בין בסיסי צה"ל השונים. היו הודעות על תקריות שונות שהתרחשו בגבולות ארצנו. המכשיר פעל ושלח הודעות 24/7, כמו כל דבר בצבא… בתקופה זו הכרתי הרבה חברים בצבא. כמו עמליה ונירה, חברותיי הטובות. בצבא למדתי כמה דברים: עזרה הדדית ומשמעת. הרי כשהתחלתי את הצבא, הייתי רק 4 שנים בארץ. בצבא שיפרתי את כישוריי בשפה העברית.

את שלמה, בעלי, מזה כיותר מזה 51 שנים, הכרתי בתל אביב כשהייתי בת 20. נישאנו כעבור שנה בהיותי בת 21. אני אמא לשלושה ילדים, כאשר בין כל ילד וילדה יש שנתיים הבדל, סבתא לתשעה נכדים, כאשר הגדולה ביניהם היא בת 23, והקטן ביותר בן 3.5. כיום אני בפנסיה, לאחר 30 שנות עבודה במשרד הרישוי. בעלי, שלמה, ואני נהנים מאוד מהיותנו פנסיונרים, מטיילים הרבה בארץ ובעולם. לא מזמן חזרנו מלונדון. טיילנו גם בהודו, סין, סקנדינביה וכו'.

 

עליית גומולקה: "שמה של עליית יהודי פולין". "עליית גוֹמוּלְקַה, שנערכה בין השנים 1956–1960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה". ויקיפדיה

 

תשע"ו