מאגר סיפורי מורשת

"שמי יהודית ספראי, נולדתי בעיר לונדון בשנת 1922 לבית משפחת גרוס. היינו בבית ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות.

זכרונות ילדות מלונדון

הלכתי לבית ספר כללי שבו למדו גם ילדים נוצרים, אבל הרוב היו יהודים. בית הספר היה בסביבה אשר גרו בה הרבה יהודים (עוד לא היו בתי ספר יהודיים). רק בערבים ובימי א' (כאשר ביה"ס הכללי היה סגור) היינו הולכים ללמוד תורה. כאשר אחי הגיע לגיל בר- מצווה הוא היה הולך לישיבה כל ערב, משעה ארבע עד שמונה. המצב הכלכלי של המשפחה היה קשה מאוד, אך מזון ובגדים תמיד היה לנו.

כשהייתי בת עשר היה בביה"ס מבחן קשה מאוד, שהיה מאוד חשוב, כאשר עברתי את הבחינה קיבלתי אישור ללמוד בבית ספר תיכון עד גיל שמונה – עשרה. לו לא הייתי עוברת את המבחן הייתי צריכה ללמוד בבית הספר הכללי עד גיל ארבע עשרה ואז להתחיל לעבוד. סיימתי את לימודי בתיכון, בגיל שמונה עשרה והלכתי לעבוד בעבודה משרדית במשך שנתיים, וכך חסכתי כסף כדי שאוכל להמשיך בלימודים. בגיל עשרים התחלתי ללמוד בסמינר למורות.

המלחמה, מלחמת העולם השנייה פרצה, והמצב בלונדון היה קשה מאוד, ולכן שלחו את כל התלמידים לערים אחרות. כך יצאתי מן הבית ועברתי לגור בולס. נהנתי מאוד מהלימודים, ובגמר השנתיים התקבלתי כמורה במקום קרוב לביתי. אחרי כשנה נגמרה המלחמה ונתבקשתי לעבוד בחופשת הקיץ (בהתנדבות) עם ילדים בהגיעם לאנגליה מהמחנות באירופה. עבדנו כל החופש משעות הבוקר המוקדמות, עד לשעות המאוחרות של הערב, ובגמר החופש החלטתי להמשיך לעבוד עם ילדים אלו ולא לחזור לביה"ס הכללי, וכך עבדתי שנתיים עם ילדים יוצאי מחנות, ועם ילדים שהצליחו בקושי להוציא מבתי הפולנים שנתנו להם מחסה בזמן המלחמה. (קנו את הילדים בחזרה בכסף מלא).

תמיד רציתי לעלות ארצה, אפילו כשהייתי ילדה קטנה. אולי העידוד שקיבלתי בתנועת הנוער "בני עקיבא" או החדשות הקשות שקראתי בעיתונים על המלחמה, על מצב היהודים ועל מצב המחנות, כל אלה יחד המריצו אותי להחליט על עלייתי ארצה. הרצון שלי היה עז מאוד. ידעתי שהנה אני הולכת לגור בארץ משלי, אני רוצה לגור עם עמי, אני אינני מוכנה לגור יותר בין הגויים. אני יהודייה, מבקשת לגור עם אחי היהודים. עלבונות מרים שקיבלתי מהגויים, כל אלה יחד גרמו לכך שאעזוב את אנגליה ואעלה לארץ ישראל.

העלייה לישראל

פעם באתי לשיעור והרב שאל: מי מוכן לעלות לארץ ישראל בעוד שבועיים?

לא חשבתי הרבה זמן ומצאתי את עצמי עונה – אני מוכנה. מה שקרה זה שהרב השיג רישיון עלייה לבחורה אחת, לבוא לארץ לשלושה חודשים ללמד עברית. וברגע האחרון הבחורה ויתרה על הרעיון מאחר שהתארסה. מאחר והיה מאוד קשה באותו זמן להשיג רישיונות עלייה  מיד קפצתי על הזמנות פז זו. גם כך לקח שישה חודשים עד שעליתי.

הגעתי לנמל חיפה ואיתי עוד שני ילדים יתומים מעליית הנוער שהבאתי לקרובים שלהם בארץ. טיפלתי בשני ילדים אלו עוד בלונדון. המצב בארץ היה קשה מאוד. כאשר האונייה הגיעה לנמל חייפה נאלצנו לחזור אל הים הפתוח ליום נוסף. בזמנו האנגלים שלטו בארץ ונטו לטובתם של הערבים. הם היו מאוד לא ידידותיים ליהודים הוכרז על מצב צבאי בארץ והעיר תל- אביב הייתה סגורה ומסוגרת. סוף סוף ירדתי מן האנייה, מסרתי את שני הילדים.

מה הלאה? לא ידעתי מה לעשות!

הייתי אמורה להגיע לקיבוץ "יבנה" ולהיות ראשונה כחלק המיועד לקיבוץ זה, אך כל הדרכים היו סגורות. ואז הציעו לי להגיע לקיבוץ "שדה- אליהו" ולמסור לחברת המקום מקלט רדיו שהבאתי איתי מאנגליה, זו הייתה מתנת חתונה בשבילה. קשה היה להסתובב בארץ ובטח עם מקלט רדיו נוסף על-כך לא ידעתי כמעט לדבר עברית, דיברתי אנגלית. דבר זה גרם לכך שאהיה חשודה בעיני היהודים ובטח בעיני הבריטים אחרי זמן קצר בארץ נסעתי לבקר פעם ראשונה בירושלים.

ירדתי מהאוטובוס ולאחר כ- 100 מטר עצרו אותי הבריטים וביקשו לראות ניירת. לאחר ששחררו אותי שמחתי לחזור מהר לקיבוץ, זאת על אף שבקיבוץ היה מצב קשה מאוד, חברתי וכלכלי. רמת החיים הייתה נמוכה מאוד, עבודה לחברות כמעט לא הייתה, האוכל היה מועט ותנאי הדיור היו קשים מאוד. אך חשוב לדעת שקיבלנו הכל באהבה כי ידענו שאנחנו בונים את ארץ ישראל, ודבר זה אינו נמדד במחיר. במשך השנים עבדתי במטבח, בחדר אוכל, בבתי הילדים ומספר שנים עבדתי כמורה בבית ספר, אך הסיפוק הכי גדול שלי היה כאשר התחלתי לעבוד עם ילדים בכיתות ו', ז' בשדות החוץ. הייתי יוצאת עם הילדים בשעות אחר-הצהריים (בגמר הלימודים), מסבירה להם את העבודה, ומשגיחה שלא ישתוללו אלא ישמחו בעבודה ויהנו ממנה ומן ההווי המיוחד שבעבודת השדה. עבדתי עם ילדים כשלושים שנה.

בכל הענפים עבדנו: בגן הירק, בכרם, במטבח, במטעי הזיתים, התמרים ועם החמורים. כמו כן, כעשר שנים הייתי אחראית על המשק החי בקיבוץ, בו יש כבשים, עיזים, חמורים, סוסים, ארנבות, ועוד. הייתה זו תקופה נהדרת! גם הילדים מאד נהנו וגם אני, ובעבודתנו הגענו להישגים נכבדים בפיתוח המשק.

עם הגיעי לגיל הפרישה עברתי לעבוד במחסן הבגדים של הקיבוץ. שם עסקתי בעיקר בתיקון בגדי הילדים, מאד נהנתי מכך. כתחביב המשכתי לעסוק בצביעת הצמר וכמו כן הרביתי ללמד אחרים על תחום הצמר וצביעתו. עבודתי עם הצמר החלה עוד כאשר הייתי אחראית על משק החי. בתקופה זו, לימדתי את הילדים להכין גבינה מן החלב, ומן הצמר לימדתי אותם להכין צמר ומימנו כרים, שמיכות, לטוות ואף להכין בגדים שלמים. לימדתי את הילדים אף לצבוע את הצמר. המשכתי לעסוק בנושא הצמר גם בשנים שלאחר סיום עבודתי עם הילדים ולקחתי לי למטרה להגיע לכל גווני הצבע כפי שהם מופיעים במקורותינו העתיקים, כפי שנמצאו במערות בר- כוכבא. הצבעים והגוונים הופקו משלושה צמחים עיקריים שאותם גידלתי בגינת ביתי: איסטיס, פואה וכרכום.

הזוית האישית

יהודית: לסיכום, חיי היו טובים ומלאים ואני מרגישה שהיתה לי שותפות משמעותית בהקמת קיבוץ שדה אליהו לתפארת. מהתחלה קשה ועבודה קשה – הגענו לקיבוץ במצב כלכלי טוב מאד. קיבוץ גדול יפה ומבוסס על ערכי תורה ועבודה כמו שרצינו.

תמיד יש עוד מה לעשות, אך המשק עומד לתפארת. חבל לי שבנותיי לא נשארו לגור במשק, אך בעצם הן הלכו להתיישב בנקודות חדשות במדינה, והן עוזרות בבניית הארץ ובהקמת יישובים חדשים, ובכך מגשימות את החינוך שאנחנו כהורים הקנינו להן.

נדב שיבק: סבתא שלי כתבה והוציאה שני ספרים: ספר בנושא "הצאן הצמר והצביעה" וספר המתאר את סיפור חייה: "דרך יהודית".