מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שמואל איזמן ואני מספר את סיפור העלייה של הוריי, אפרים פישל וצפורה פייגה איזמן ז"ל.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהתחילה (בתחילת המאה העשרים) בשנת 1917, התגברה אצל היהודים שחיו בגלות באירופה ההתעוררות  הלאומית והציונית, והשאיפה לארץ ישראל ונקיטת צעדים ממשיים לכך (תנועה שכבר החלה כבר בעליות הראשונות  שלפני המלחמה), בשנות  1930 בפולין בחבל גליציה, אבי  – אפרים פישל איזמן  ואמי -צפורה פייגה פלייסיג (כל אחד בעיירה  שלו), הצטרפו והיו פעילים בתנועות  נוער ציוניות כמו בני-עקיבא, ביתר, ועוד. במסגרתן למדו על ההיסטוריה של עם ישראל, על ארץ ישראל, וגם התאמנו בעבודות אדמה ובמקצועות  שיכולים להועיל בארץ ישראל  כאשר יגשימו את השאיפה לעלות לארץ. אחד המדריכים של אימא שלי צפורה, היה מי שלימים היה שר בממשלת ישראל  – יצחק רפאל (וורפל).

בתקופה ההיא היה בארץ שלטון המנדט הבריטי, שאסר על כניסת יהודים לארץ אלא רק במספרים מצומצמים ורק עם סרטיפיקטים (רשיונות) שהשלטון הבריטי/ האנגלי נתן, וזאת עקב  סיבות פוליטיות ולחץ של מנהיגי הערבים וכנופיות הטרור שהיו בארץ. המוסדות הלאומיים בארץ התנגדו לעלייה בלתי לגאלית ודרשו שתהיה רק לפי הסרטיפיקטים שנותנים האנגלים, מתוך חשש שעלייה כזו תזיק לחלוקת הסרטיפיקטים. (לאחר שנת 1939, עם פרסום "הספר הלבן" שאסר את הכניסה לארץ של יהודים, השתנתה גישה זו והם הצטרפו לפעולות העלייה).

לקראת שנת 1939 התארגנו בכל תנועות הנוער קבוצות לעלייה בלתי לגאלית לארץישראל. אבי ואמי -כל אחד לחוד – נפרדו מההורים ומהמשפחות שלהם, לאימא היו שבע אחיות ולאבא שבעה אחים ואחיות. הם יצאו מהעיירות שלהם, ובסיוע של מדריכי תנועות הנוער נעו אל עבר נמל "קונסטנצה" שבארץ רומניה הנמצא על שפת הים השחור. לאחר המתנה לא קלה הם הצטרפו לספינה שאורגנה על ידי תנועת "בית"ר" רומניה. שם הספינה היה "לוס פרלוס" ("מארמרוס").

העפלה זו הייתה במסגרת כללית של כל אירגוני ההעפלה שנקראה "עליית אף-על-פי". על הספינה עלו 370 יהודים מעפילים ומטרתם הייתה ארץ ישראל. הספינה יצאה לדרך בחודש יוני 1939. היא לא הייתה מצוידת כראוי, והייתה אמורה להצטייד לאחר היציאה מהים השחור בדלק, מים ומזון בנמלי האיים היווניים הרבים בים האגאי, אולם האונייה גורשה מכל נמל. לבסוף האונייה הצטיידה בנמל מרמריס בטורקיה. התכנית הייתה  שהמעפילים יעברו לספינת מפרש טורקית גדולה והיא תביא אותם לארץ. הספינה לא הגיעה ו-" לוס- פרלוס" הקטנה עם 370 המעפילים נאלצה להמשיך לארץ באופן עצמאי. אמי צפורה הכירה את אבי פישל על האונייה כאשר שמעה אותו בשבתו על הסיפון, מתפלל כשליח ציבור כשהוא עטוף בטלית ואפילו לא ראתה אותו, ואמרה בליבה שהוא יהיה שלה.

האונייה המשיכה בדרכה לארץ, עקפה את קפריסין מצפון והתקדמה דרומה לכיוון ארץ ישראל. כאשר הייתה הספינה מול חופי לבנון, ראו אנשי הצוות אוניות מלחמה אנגליות ורצו לחזור לנמל המוצא, הצעירים היהודים השתלטו על הספינ  ואותם מלחים שרצו לעזוב עלו על סירה לכיוון חופי לבנון, הספינה המשיכה בעזרת הבחורים לכיוון חופי הארץ תוך התחמקות מאוניות הצי הבריטי, והגיעה אל מול חופי נתניה במטרה להוריד שם את המעפילים. חופי נתניה היו ידועים בכך ששם הורידו מעפילים אל החוף והם הוחבאו במרתף בית הקולנוע הסמוך ומשם פוזרו בארץ. מול חופי נתניה השיגו אותה המשחתות הבריטיות והיא הובלה לנמל חיפה.

המעפילים לא רצו שהבריטים יזהו את ארצות המוצא שלהם כדי שלא יוכלו להחזיר אותם אליהן (כמו את האונייה "אקסודוס"), ולכן זרקו לים כל חפץ מזהה, מסמכים, תעודות, תמונות, ספרים וכו'. אבי ז"ל סיפר כי לאחד  מהחברים היה מעיל פרווה והוא חתך והשליך לים את הצווארון של המעיל שהיה מוטבע עליו שם הארץ בו הוא יוצר. במשך השנים בארץ כשאבי פגש את החבר הוא אמר לו בבדיחות הדעת: "בנימין, חבל שלא זרקתי אותך לים במקום הצווארון של המעיל.."

כשהוכנסה האונייה לנמל חיפה, הבריטים עלו עליה ותוך כדי התנגדות של הנוסעים השתלטו עליה. תאריך הכניסה לנמל חיפה היה  3.7.1939. לפי דברי אמי, הייתה על הסיפון אישה שכרעה ללדת, וכשחייל בריטי עזר לה נפלט כדור מהרובה שלו והוא נהרג. יתכן וגם זו הייתה סיבה שלא  הגלו את המעפילים לקפריסין אלא למחנה המעצר בעתלית. לאחר זמן קצר הם שוחררו. מספר העולים היה 370 איש ומספר זה נוכה ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצו לעלייה.

אבי ידע על כמה מאנשי העיירה שלו שכבר נמצאים בנתניה והגיע לשם, לאחר זמן קצר הוא נשא לאישה את אמי. החתונה נערכה בחצר ביתו של חבר ברמת אפרים בנתניה, כאשר את טבעת הנישואין קיבלה אמי כמתנה זמנית על מנת להחזיר, מחברתה בעלת הבית. הורי התגוררו בתחילה  בפחון בחצר בית בהרי גרינטל. הם התפרנסו בכל עבודה שהייתה – אם הייתה: בפרדסים, בבנייה ובמחנות הבריטים. בשנים הללו הם היו שותפים לפעילות המחתרות ובמלחמת השחרור אבי היה בכוחות הלוחמים (מבצר קקון). כל השנים הוריי היו תושבי נתניה, אבי עסק כאידאולוגיה בלימוד תורה ובבניין הארץ והוא בנה פרט לנתניה גם בנגב -בדימונה, באופקים ועוד.

נולדו להוריי שלושה בנים: אברהם, שמואל ויצחק. שלושתנו היינו בתנועת הנוער "בני עקיבא" כחניכים ומדריכים. אחי יצחק ז"ל היה מהנדס אזרחי ועסק בעבודות בנייה בארץ ישראל, הוא נפל בקרב במצרים במלחמת יום הכיפורים.הדוד של אריאל איזמן קרוי יצחק על שמו. אני שמואל, מהנדס  ועוסק עשרות שנים בעבודות בנייה בכל רחבי הארץ.

לסיום אני רוצה להגיד שלא נשכחה מורשת ספינת המעפילים לוס- פרלוס. לפני כשנה ראיתי בחוף בנתניה, חוף הרצל, בסניף צופי ים, סירת מפרש  הנושאת בגאווה את השם "לוס – פרלס".

סירת מפרס בחופי נתניה הקרויה על שם אוניית המעפילים לוס פרלוס

הנין של אפרים וציפורה איזמן ליד סירת מפרס הקרויה על שם "לוס פרלוס"

אני מתפלל ומברך  שכל הדורות הבאים ימשיכו את המורשת היהודית והישראלית של הגשמת חלום הציונות ובניית ארץ ישראל כפי שעולה גם בסיפור זה.

וכדברי השיר: "והנה נמשכת שיירה מהמאה שעברה".

הזוית האישית

אריאל: היה לי כיף בתוכנית הקשר הרב דורי. יכולתי להיות עם סבא יותר זמן מאשר בדרך כלל. אני מאחל לו אריכות ימים, בריאות ושימחה.