מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שולה ביבס. שולה נולדה בשנת 1942, בקזבלנקה שבמרוקו.

אמא שלה, ימנה, ילידת 1910. אביה מסעוד, יליד 1900. " הייתי בת שנתיים במרוקו. בשנות הארבעים, באותה תקופה הגרמנים עשו רישום של כל התושבים.  אחרי זה היו הפגזות ולא הבינו מה מתרחש, על מנת להרגיע את המצב סיפרו להם שזה סחורה של קמעונאי (מישהו שמקבל את כל המצרכים של היישוב), שקיבל חביות של שמן ומגלגל אותם. לאחר תקופה הגיעו האמריקאים למרוקו והתחילו להרגיע את התושבים. חילקו ממתקים לילדים ושהו תקופה מסוימת עד שנירגע המצב.

בתקופה זו הצרפתים שלטו במרוקו. הערבים רצו עצמאות, התחילה האינתיפאדה באיומים על היהודים לא לקנות מוצרים תוצרת צרפת. מי שנתפס עם מוצרים צרפתיים שילם בחייו. כתוצאה מהמצב והלחץ, משפחות רבות החליטו לעלות לישראל.

כך התחילה העלייה לארץ וכך הגענו כל המשפחה לארץ בשנת 1955. גרנו בהתחלה במעברת חרובית, (מחנה מעבר) בצריפים, לתקופה של חמש שנים. במעברת חרובית  היה הכל בתלושים הינו מקבלים 100 גר' בשר בשבוע לכל אחד הרבה עבודת דחק וגם את זה הוגבל לשבועיים בחודש.

החיים לא היו קלים משום שההורים היו די מבוגרים והפרנסה הייתה על כתפי הילדים שיצאו לעבוד ביעור, בחפירות בורות על מנת לשתול שתילים של הקרן הקיימת לישראל.האחים לפי הסדר, הכי גדול: אברהם, ואז דוד, לוי ,יעקב, שולה ,פרלה ויהודה. הבוגרים יותר יצאו לעבוד ושלושת הקטנים הלכו ללמוד.

הקושי להתאקלמות היה לא קל, ההורים היו די מבוגרים והפרנסה בהתאם. אמא הייתה בגיל 45 אבא היה בן 60. על מנת לעזור לקיום הבית בצורה נאותה אבא עשה לו שולחן קטן ומכר כל מני ממתקים. את הממתקים אני הייתי קונה ברחובות, נסעתי מחרובית לרחובות באוטובוס, שהיה שלוש פעמים ביום, הייתי נושאת את כל הממתקים מרחובות לחרובית על מנת שיוכל למכור אותם והיינו עוזרים בפיזורם בקוביות שהיו על השולחן . האחים עבדו שבועיים בחודש זה היה, המכסה למשפחה. עבדו ביעור, בחפירת בורות לשתילת עצים של הקרן הקיימת, את החפירות חפרו עם טוריות וכל אחד לקח את הטורייה הביתה במשך השבועיים.

אמא הייתה חותכת ירקות לסלט, שוטפת, מוציאה את הזרעים ובחצר זרעה אותם, כמו : תפוחי אדמה, קישואים מגרעיני דלעת ועוד. היה לנו טבון, היא שמה מתחתיו כמה בלטות, בצד הייתה שמה את הקרשים ומדליקה, וכך אפתה את הלחם, ובישלה בפנים, וכך חסכה.

לא היה גז בזמנים האלו, הייתה פתיליה, היה לוקח המון זמן לבשל עליה, אני זוכרת בזמן שאמא הייתה חולה, היא ביקשה מאבא להדליק את הפתילייה, ולא הצליח להדליק את הפתילייה. היה לנו גם דיר קטן, עם כמה כבשים, כמה ברווזים, עופות ואפרוחים היינו נותנים להם לגדול. פעם בשבוע היינו שוחטים אחד בשביל להיעזר בכלכלה של הבית.

אחר כך עברנו לבית שאן לשכונת אליהו עד שנת 1961. לאחר מכן ההורים עברו לגור ביפו. ביפו החיים השתנו קצת לטובה.

מעברת חרובית: "מעברת חרובית הייתה מעברה שהוקמה סמוך לכפר מנחם בחבל לכיש, יחד עם משואה, בתחילת שנת 1955, לצורך שיכון זמני של עולים מצפון אפריקה שיועדו להתיישב במושבים בחבל.

באפריל 1955 נתמלאה המעברה, ובה ובמשואה התגוררו כ-2000 נפשות. תושבי המקום הועסקו על ידי הקרן הקיימת‏ אשר נטעה בקרבת מקום את יער חרובית וקיימה במקום משתלה‏. מחרובית יצאו מקימי עוצם במאי 1955‏. במאי 1955 קיימו כ-50 ממתיישבי חרובית הפגנה בירושלים בדרישה למדריכים דתיים והתיישבות דתית וכנגד מה שהם כינו: "אורח החיים הבלתי דתי שכופים עליהם מדריכיהם"‏.

תשע"ה