מאגר סיפורי מורשת

סבתא לובה צפניה נולדה ב1949 בסורמי שבגיאורגיה.

סוראמי (בגאורגית: სურამი) היא עיירה בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית שבגאורגיה. אוכלוסייתה מונה 7,492 תושבים. העיירה משמשת כמקום נופש באקלים הררי ומקום משכנם של מצודות מימי הביניים.

לסבתא יש עוד שתי אחיות והיא האמצעית.

סבתי עלתה ארצה באפריל 1972 יחד עם סבא והמשפחה מהעיר זסטפונה שבגיאורגיה. זֵסטָפּוֹנִי היא עיר תעשייתית בנפת זסטפוני, במחוז אימרתי שבגאורגיה, המשמשת כמרכז המנהלתי של הנפה. עד שנת 1921 נקראה קווירילה. אוכלוסייתה מונה 20,814. הוכרזה לעיר בשנת 1926. בעבר הייתה זסטפוני מרכז של המחוז ההיסטורי מַרגווֵתִי בתוך מחוז אימרתי ההיסטורי. כיום העיר מהווה את המרכז הדתי של האיפרכיה של מרגוותי. ויקיפדיה.

פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם, להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עלייה מגאורגיה", המופץ עד היום.

כשהגיעו לארץ הם לא ידעו כלל את השפה ושלחו אותם לגור לעיר טירת הכרמל למשך שבועיים. טירת כרמל היא עיר במחוז חיפה בישראל. טירת כרמל ממוקמת בין המורדות המערביים של הר הכרמל לבין הים התיכון, דרומית לחיפה בסמוך לכביש 4, הכביש הישן מחיפה לתל אביב. לטירת כרמל רצועת חוף באורך של 2.6 ק"מ. לאחר מכן הם עברו לקריית ביאליק ומאז ועד היום הם גרים כאן.

כשסבתא עלתה לארץ היתה לה כבר משפחה משלה, ההחלטה לעלות לארץ לא היתה קלה אך כיהודים הם רצו לחיות בארץ ישראל. למרות זאת המעבר מגיאורגיה לארץ ישראל היה קשה, הם לא הבינו את השפה, לא ידעו לקרוא ולכתוב, וזה בהחלט הקשה עליהם להתאקלם בארץ. כשסבתא הגיעה לארץ היא הייתה בת עשרים ושלוש והיו לה שני ילדים קטנים, בנוסף, היא הייתה בהריון מה שהקשה על המעבר.

מכיוון ש סבתא לא יכלה לצאת לעבודה היא התמסרה לגידול הילדים, וסבא היה מנהל במפעל נעליים, ופרנס את המשפחה.

הכרזת העצמאות של גאורגיה, מלחמת האזרחים הגאורגית והמשבר הכלכלי שפקד את גאורגיה שבאו בעקבותיה, הביאו להגירה של יהודים מגאורגיה שחלקם עלה לישראל. בתחילת המאה ה-21 הוערך מספרם של יהודי גאורגיה בכיותר מ-200,000 איש, וכ-150,000[47] מתוכם חיים בישראל. יהודי גאורגיה השתלבו היטב בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל, אך עם זאת, שומרים הם על מורשתם העתיקה ומנהגי אבותיהם. וכך גם יהודי גאורגיה שהיגרו למדינות אחרות, ממשיכים לקיים חיי תרבות כשל אבותיהם, אם כי השפה המדוברת בפיהם, בנוסף לגאורגית יהודית, היא, לעיתים קרובות, עברית.

אתגר נוסף שהיו צריכים להתמודד אתו בני המשפחה בחייהם, החדשים היה הריחוק מהמשפחה הקרובה, שאיתם חיו בגיאורגיה. לאחר שנה וחצי, המשפחות שלהם החלו בתהליך עלייה לארץ, והקושי הרגשי פחת. במקביל הם החלו להתאקלם בארץ, להבין את התרבות ולהכיר את המנהגים, ובעיקר התחילו להבין את השפה.

בתחילת המאה ה-21 הוערך מספרם של יהודי גאורגיה בכיותר מ-200,000 איש, וכ-150,000 מתוכם חיים בישראל. יהודי גאורגיה השתלבו היטב בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל, אך עם זאת, שומרים הם על מורשתם העתיקה ומנהגי אבותיהם. וכך גם יהודי גאורגיה שהיגרו למדינות אחרות, ממשיכים לקיים חיי תרבות כשל אבותיהם, אם כי השפה המדוברת בפיהם, בנוסף לגאורגית יהודית, היא, לעיתים קרובות, עברית.

עם כל הקושי שבהתאקלמות, סבתא והמשפחה, השתלבו היטב בחיים בישראל, המשיכו לשמור על המסורת הגיאורגית, על המאכלים מבית אבא, ונהנו מעצם היותם בארץ ישראל.

הזווית האישית

הנכד אליס גורין: היה לי מאד מעניין להקשיב לסיפורה של סבתא, וללמוד על הקשיים שעברו בתור עולים חדשים בארץ, התגברו והתאקלמו בארץ.