מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים מספרת לנכדתה נועה:

שמי מרים ברוצ'נדל, נולדתי בשנת 1956 במרוקו, בעיר קניטרה, עיר נמל בצפון מערב מרוקו.

משפחתי

לאבי קראו משה (מוריס) ולאמי לאה (לולה), מלכה. אני קרויה מרים על שם סבתי. היינו ארבעה אחים: שלוש בנות ובן. אני הבת הבכורה. אחרי נולדו: אסתר, כוכבה ושמואל.

אבא שלי עסק בספרות. הוא היה ספר מפורסם. אימא שלי לא עבדה. אבא שלי היה מאוד חברותי. היה לו הרבה חברים, ואהב לצחוק ולהצחיק אחרים. כל בוקר היו באים אליו אנשים לדקה לשמוע בדיחה אחרונה והולכים לעבודה. הוא היה בן אדם עם לב זהב, הוא אהב לעזור לאחרים. תמיד אירגן את המניינים לתפילות. הוא תמיד היה מגיע לפני הזמן לבית הכנסת, כדי לקבל את כל אחד שהיה מגיע לבית הכנסת. ואז היה עושה את התפילה הראשונה. הוא היה מקפיד להתפלל בנץ החמה. הוא היה בעל תפילה ושמר על המניינים. לאבי היו קשרים בכל מקום. ואז הוא עזר ליהודים רבים  בעזרת הקשרים שלו.

אימא אישה בשלנית טובה מאוד שאהבה לארח הרבה אנשים. תמיד היה מקום לכולם בבית. וכשהיא לא אירחה היא הייתה אומרת תהילים (ממש רוחנית). הייתה קמה בחצות הלילה, כדי לומר תהילים. הייתה לה אמונה חזקה. היא העניקה לכול אחד מאתנו אמונה פשוטה וחזקה. שני הוריי אהבו להתלבש יפה ואלגנטי. אימא הייתה אישה מאוד יפה.

מקום מגוריי

כשהייתי בגיל שלוש עברנו לגור בצרפת. היה לנו בית עם שלושה חדרי שינה, סלון, חדר אוכל, מטבח ומרפסת. היו לנו גם חתול וכלב (הם היו חברים מאוד טובים). בית הכנסת לא היה רחוק. גרנו בצרפת בשכונה יפה. מתחת לבית שלנו היו חנויות וקונדיטוריה צרפתית, שקנינו ממנה בגט כל יום לארוחת בוקר. הבגט היה תמיד טרי וחם. ליד ביתנו היה יער מאוד יפה, אהבתי תמיד לטייל שם עם הכלב שלנו. במיוחד היה לי כיף לקחת אותו לטיול בגשם. היינו מאוד קשורים לכלב.

בכל יום ראשון, ההורים שלי היו נוסעים לפריז 24 קילומטר, כדי לעשות  קניה גדולה של מוצרים כשרים לכל השבוע ואת שאר המצרכים קנינו בעיר, קניה ליום יום. בשר ודברים אחרים שדורשים הכשר היינו קונים בפריז. כי בעיר שלנו לא כל המוצרים היו בהכשר, לא גרנו בשכונה יהודית.

מקומות המפגש של היהודים היו: במסיבות ובאירועים מיוחדים. כמו ברית מילה. נפגשנו בפריז ובכל מיני מקומות, בעיקר זה היה בבית הכנסת  ובאירועים.

אני מתגעגעת לפריז העיר הכי יפה שאני מכירה. זה מרגיש לי בבית. אני לא מכירה מקום כל כך נשי. מאוד אהבתי את האומנות. תמיד הלכתי למוזיאון. העיר בפריז מלאה בצבע, בכל חנות היו צבעים שונים, כל חנות הייתה שונה מהשנייה. כל פעם מחדש זה עושה לי נעים בנשמה. גם הנימוסים של האנשים היו ברמה גבוהה.

ילדותי

הייתי ילדה טובה אבל שובבה. לא היה לי שיער אסוף, כי אבא שלי תמיד סיפר אותי, כדי לחזק לי את השיער. בכל יום הייתי יוצאת ליד הבית לשחק עם חברות מחבואים, חבל, גומי ואופניים. היה לנו מקום גדול ליד הבית, ששימש עבורנו מגרש משחקים נהדר. היו לי הרבה חברות, היו לי כמה חברות טובות מהכיתה וגם מהשכונה. שיחקנו תמיד ליד הבית שלי. המאכל האהוב עלי היה עוף ויין אדום עם פטריות וזיתים, שאימא שלי הייתה מכינה. התחביב שלי הוא לנגן בפסנתר. בכל יום ראשון ניגנתי בפסנתר. בשעות הפנאי שלי  עשיתי גם התעמלות קרקע ובלט. אהבתי גם ללכת למוזיאון.

היו ממתקים, אימא שלי הייתה קונה ממתקים. הממתק האהוב עלי היה כדור קוקוס, שעלה רק חמש אגורות, בצבע ורוד או כחול. הייתי אוכלת כל יום אחד כזה. אהבתי גם לקרוא ספרים. החוויה שהכי חרוטה בזיכרוני היא, שכל חופש היינו הולכים לחודש קמפינג באיזה ים בספרד.

בית הספר

שם הבית ספר שבו למדתי היה ג'וג'ורט. לא היו לנו מקצועות קודש. היה לי חוג  מיוחד  ללימודי קודש. בבית הספר למדנו: חשבון, אלגברה, גאומטריה וכל מקצועות החול: מוזיקה, ציור והתעמלות. לא אהבתי כל מה שהיה קשור לחשבון ולאלגברה. אהבתי ספרות, כתיבה, דקדוק וכל מה שקשור לשפה. וגם היסטוריה אהבתי, אהבתי את עבודות הבית בהיסטוריה. היה לנו שיעורי בית כל יום וגם מבחנים לפעמים. כל שלושה חודשים קיבלנו תעודות, ארבע תעודות כל שנה. התעודה האחרונה קבעה אם אתה עובר כיתה.

היו לנו טיולים ומסיבות כיתה. בערך שני טיולים בכל שנה. תמיד הייתי מתארגנת אליהם. לא היה צריך להביא ממתקים. הבאנו קצת ממתקים לא הרבה. בעיקר היינו צריכים להביא מים וכריכים. היו לנו טיולים למקומות יפים ומעניינים, כמו לדוגמה, בארמון של המלך הצרפתי, שכבר לא היה חי, ארמון וורסאי.

העליות שלי לישראל

בשנת 1981 עליתי לבד לארץ, וגרתי בישראל חמש שנים. כשעליתי, נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית למען העולים להרצליה פיתוח, זאת שכונה במערב הרצליה שנמצאת על חוף הים, ממש כפי שרציתי. התעסקתי אז במכירת דירות. מאוד נהניתי מעבודתי. המקצוע הזה כבר לא מלווה אותי. מאז, שחזרתי בתשובה ושיניתי את החיים שלי.

לאחר חמש שנים עברתי לארצות הברית. ובשנת 1995 חזרתי שוב לארץ ולתמיד. הפעם, עליתי מתוך רצון לחיות בארץ הקודש,  ומתוך הרגשה שזה המקום שלי. לאט, לאט כל המשפחה עלתה אחרי, האחים וההורים כל אחד בזמנו. הגענו עם שישה ילדים. בעלי עבד, ואני התרכזתי בקליטת השפה של הילדים, בית ספר והכל.

הקמת המשפחה

בתקופה הראשונה שלי בארץ, היגעתי לארץ לבדי, גם בעלי הגיע לארץ במקביל בלי להכיר את השפה. היה לנו חבר משותף שעשה היכרות בינינו, כי החבר ידע שאני דוברת גם את השפה הספרדית וכך יכולתי לדבר איתו. לאחר תקופת חברות, התחתנו בשנת 1982. אני הייתי אז בגיל 26. יש לנו חמישה בנים ושתי בנות. הילדים והנכדים מבקרים אצלי כל שבוע. אני אוהבת לבלות איתם במקומות מעניינים: במוזיאון הטבע, במכון בית המקדש ובמוזיאון המוזיקה.

סדר היום שלי

בבוקר אני שותה קפה בחצר עם בעלי. מכינה ארוחת בוקר לאימא, לפעמים נוסעת לקברי צדיקים, או מבלה עם בעלי, או לומדת וכותבת. אני אוהבת בעיקר ללמוד בלילה כשכולם ישנים. אני אוהבת לדבר עם אחותי בארצות הברית. מידי פעם אנחנו מארחים את החברים ועושים יחד ברביקיו. סטרוגונוף זה המאכל שאני הכי אוהבת להכין (זה רצועות בשר עם פטריות ובצל ויין אדום).

השבת שלי

בכל שבת וחג במשך כל השנה, אנחנו מניחים את כוס אליהו הנביא וצלחת על השולחן. אני מכינה חלות, שני סוגי תבשילי דגים, סלטים טריים ותבשילי בשר או בקר או טלה, עוף איטלקי או צרפתי. אני תמיד  מכינה לשבת סלט לבבות דקל וסלט אנדיב. כל השאר משתנה. בכל שבת, בסעודות  יש לנו תמיד אורחים: בני משפחה וחברים. בשולחן שבת אנחנו שרים ניגוני חב"ד ושירים אחרים.

פעם אחת, כשגרנו בארצות הברית, המטוס של בעלי נחת באיחור ביום שישי. בעלי הלך ברגל משדה התעופה עד לבית בשכונת קרונהייטס, הליכה שארכה שלוש שעות. קבוצה של כושים הלכה אחריו כל הדרך. כשהוא הגיע לשכונה, הוא הוביל אותם ל-770. הם חשבו ששם הוא מחביא את הכסף. ואז השוטרים שם תפסו אותם, וכך בעלי  הציל את עצמו. הוא הגיע הביתה לאחר שלוש שעות. אני וכל האורחים חיכינו לו בציפייה גדולה. כשהוא נכנס בדלת, כולם עמדו ומחאו כפיים. כאילו הגיע מלך.

החגים

החג האהוב עלי ביותר זה חג סוכות, כשאני מארחת את כולם בסוכה.

בחנוכה אני מכינה ספינג'ים כמו שאמי הייתה מכינה ולאטקס כמו סבתי. פורים אצלנו הוא תמיד משהו גדול. כל פורים הגיעו אלינו בחורים מכל המקומות. אנחנו עורכים משתה גדול עם דברי תורה, מוזיקה, הרבה צחוקים ושמחה ענקית. אני לא מכירה שמחה גדולה כזאת. החוויה שהכי זכורה לי, שפורים אחד הגיעו אלינו בסודיות בחורים מישיבה של "מתנגדים" ישיבה שאסרה על התלמידים שלהם לבוא לחב"ד. אם הנהלת הישיבה הייתה מגלה זאת, הם מיד היו מסולקים מהישיבה. שמחנו מאוד כולם ביחד בפורים. לא היו מחלוקות, זאת הייתה אהבה משותפת של כולנו.

בפסח – לא אוכלים "שרויה" וקטניות. מקלפים כל ירק, ולא משתמשים בשום. בניקיונות לפסח כל אחד עושה תפקיד אחר אך תמיד את המטבח.

סדר פסח שהכי זכור לי, כאשר בפסח אחד, הגיעו אלינו בחורים להתארח ושכחתי להכשיר את כוסות היין. היו לי רק כוסות גדולות של חצי ליטר כל אחת ולכן שתינו באותו ליל סדר שני ליטר יין כל אחד מהסועדים… וזה היה הפסח הכי שמח שאני זוכרת. עד היום, הבחורים האלו שהם כבר הורים היום, זוכרים בשמחה את הפסח הזה הכי טוב בחיים שלהם.

פתיחת בית כנסת חב"ד ברחביה

הגאולה הפרטית שלי זה, היום שבו בעלי פתח את בית כנסת חב"ד ברחביה, על פי אגרות קודש. למרות, כל הקושי של הסביבה המתנגדת. עד אז לא היה לקהילת חב"ד, בשכונה שלנו – ברחביה, בית כנסת. פתיחת בית הכנסת היה בתאריך בי"א ניסן, כמתנת יום הולדת לרבי. בלי לדעת אם נצליח להביא מניין לתפילות. ה' עזר, ובשבת הראשונה הגיעו אנשים מכל מיני מקומות מרוחקים בירושלים והיו לנו 10 מניינים…. בכינו מהתרגשות ומאז באים מכל העולם בעיקר בחגים.

חפץ יקר ערך מעולמה של סבתא:

בחרתי בשני פריטים שיקרים לי במיוחד, סידור התפילה של אבי וכוס לקידוש על היין.

הסידור של אבא שלי

הכוס של אליהו

הזוית האישית

סבתא מרים: ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי, הייתה מפתיעה ומרגשת, ומאוד מאוד חשובה. נהניתי מכל רגע עם נכדתי נועה, וגם מהמפגש וההזדמנות לחלוק חוויות עם סבתות אחרות.

נועה הנכדה: היה לי מאוד כיף עם סבתא שלי, כי בדרך כלל אני הייתי נפגשת איתה פעם אחת בשבועיים, כדי לישון בשבת. אבל בגלל גל הקורונה זה גם הפסיק, ולא יכולתי לראות אותה, בקושי נפגשנו. כשהתחילו מפגשי תכנית הקשר הרב דורי, זה היה כבר כמעט בסוף הקורונה. במקום לראות אותה פעם אחת בשבועיים, יכולתי לראות אותה כמעט כל שבוע.

היה לי מאוד כיף הטיול המשותף עם הכתה שלי, למרות שלא הייתי עם סבתא שלי. אני בטוחה, שהיה יכול להיות לה כיף גדול. כי זה דברים שהיא אוהבת. בית מקדש, הכותל ומקומות קדושים. תכנית הקשר הרב דורי קירבה אותי אל סבתא שלי עוד יותר.