מאגר סיפורי מורשת

שמי פרוספר ממן, נולדתי ב1952 בקזבלנקה שבמרוקו.

בחודש מרץ 1963 הפלגנו באוניה מקזבלנקה למרסיי שבצרפת. במשפחה שלי היו אבא יוסף ואימא עזיזה , אחותי ימנה עם בעלה שמואל, ותינוק בן שנה, ועימם ארבע אחיות – שולה, חנה, סימה ומרים, ושני אחים -עמרם ודוד, ואני שהייתי כבר בן אחד עשרה. במרסיי העבירו אותנו למחנה צבאי, ששימש חיילים במלחמת העולם השניה, במחנה שהינו כחודשיים, כל משפחה קיבלה מזון בסיסי יום יום, ובשבת קיבלנו גם חמין . מאחר ואחותי ימנה הייתה בהריון בחודש מתקדם, קידמו את ההעברה שלנו לארץ, ולאחר חודשיים במחנה, הטיסו אותנו במטוס אל -על לשדה תעופה בן גוריון. לארץ הגענו עם עלות השחר, ואני זוכר שכיבדו אותנו בכוס תה ובפרוסת לחם וריבה . כשהגענו לארץ נשאלנו איפה היינו רוצים לגור, היו שתי האפשרויות למעבר, דירה בעכו, או בבית שאן. מאחר שעכו הייתה מעורבת וגרו בה ערבים, אבא העדיף את בית שאן שהייתה עיירה קטנה ללא ערבים.

מחשבה זו עלתה אצל אבי בגלל שחנה אחותי נחטפה בעיר קזבלנקה ע״י ערבי מהעיר, בשנת 1958, כשהייתה רק בת שש עשרה. אבא שלי, יוסף, חיפש אותה ברחבי העיר, בעזרתו של ערבי ששילמנו לו, והוא קרא ברמקול את שמה אך חנה עדיין לא נמצאה. כעבור שבועיים של חיפושים, הגיע לביתנו מודיע, שסיפר לנו שאחותי נמצאה והיא בעיר מרקש, וביקש כופר בשם החוטפים. זה היה סכום גבוה שהורי לא יכלו לעמוד בו אך, למזלנו, דוד שלי שעסק ביבוא רהיטים והיה אמיד, עזר לשלם את הכופר ואחותי חזרה לבית ללא פגע.

לאבא שלי יוסף היה חשש בעקבות המקרה הזה, לכן כשהגענו לארץ הוא בחר לגור לעיר בית שאן, והעדיף אותה על פני עכו שהיא עיר מעורבת. בבית שאן חיינו חיים טובים, בהתחלה גרנו במעברות, ואני זוכר את האנשים הטובים שהיו סביבנו. אני זוכר את המורה בביה"ס שעזר להתאקלם בארץ, ואת החוויות הטובות מהילדות. אני שמח שעלינו לארץ ישראל והקמנו ( הוריי, אחיי ואחיותיי) משפחה גדולה עם ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, שממשיכים את השושלת של משפחת ממן בארץ ישראל.

היום אני ורעייתי יפה ממן עדיין גרים בבית שאן, יש לנו ארבעה ילדים, אסי, ליאור, ליאת וליטל. שי-לי היא נכדתנו החמישית מבין שלושה עשר נכדים.

הזווית האישית

שי-לי: אהבתי את התהליך של הקשר הרב דורי, כי סבא סיפר לי על העבר ועל דברים שלא ידעתי. בזכות התוכנית אני מתכתבת או מדברת עם סבא כל יום.