מאגר סיפורי מורשת

כאלפיים יהודים עזבו לישראל בין שנת 1956 לשנת 1968. רובם היו בעלי מלאכה ורוכלים.

מוזיאון העם היהודי, קהילת יהודי שיראז 

סבתא שרה לוי, נולדה בשנת 1948 בעיר שיראז באיראן.

משפחתה של סבתי, מצד אימי התגוררה בעיר שיראז עד לשנת 1952.

בסוף שנות ה 40, הסוכנות היהודית התחילה לשכנע את יהודי איראן לעלות לארץ ישראל. בשנת 1952 סבא וסבתא של סבתא שרה, אבטליון ורבקה כהן, קיבלו אישור לעלות לארץ, הם לקחו עמם את דודה של סבתא שלי, דודה שרה, שהייתה אז נערה, וגם את אחיה הבכור של סבתא שלי, רחמים שהיה ילד קטן. את רחמים לקחו כדי להבטיח, שגם להוריה של סבתי יתנו מאוחר יותר אישורי עליה.

חצי שנה לאחר מכן, אפשרו גם להוריה של סבתי, גוהר ומשה לעלות לארץ. הם הגיעו לארץ כאשר סבתי שרה הייתה בת שנתיים, ואמה גוהר הייתה בהריון עם ציון. יחד איתם עלו לארץ גם כל הדודים של סבתא, דוד ציון ודוד אברהם. וגם אח של סבא משה, מרדכי. מיד עם עליתם ארצה התגייסו דוד ציון ודוד מרדכי לצבא.

הם עלו יחד לארץ והגיעו לגור בשכונת הקסטל ליד ירושלים. שם הם גרו ביחד עם כל הדודים.

אביה של סבתא שלי, סבא משה,  עבד בתור ספר וצורף.

יום אחד, הגיע דוד של סבתא שלי ואמר ששמע שיש אפשרות לעבור לגור במושב, שם מגדלים את הפירות והירקות וכך לא צריך לקנות  אותם.

בעקבות זה החליטה כל המשפחה לעבור למושב בית עזרא.

במושב בית עזרא, גרו משפחתה של סבתי עם כל הדודים והדודות, כולם יחד בבית של שניים וחצי חדרים. שם התחילה המשפחה לגדל פירות וירקות.

מי שהתחתן, המושב נתן לו לעבור ליחידת דיור. ככה עם השנים כל הדודים עברו לבית משלהם. אבל כולם נשארו במושב אחד ליד השני.

כול יום כאשר סבתא שלי הייתה חוזרה מבית הספר, היא הייתה עוזרת לאביה לשתול את הירקות ולהשקות  אותם. הם גידלו בעיקר מלפפונים ועגבניות. סבתא שלי מספרת שהיא שאלה את אבא שלה – "אבא, איך גדלים המלפפונים?" ואבא שלה אמר: "המלפפונים גדלים רק באור הירח".

עם השנים התחילו לגדל תרנגולות וגם חמור. לחמור קראו גיבור. גיבור לא היה בדיוק גיבור, הוא היה זקן ועצלן.

כדי להתפרנס היו אוספים את הביצים מהתרנגולות וכך היו שולחים את הביצים לבדיקה, ומשם למכירה. סבא משה אמר לסבתא גוהר שהיא תנהל את לול התרנגולות בעצמה.

מכיוון שלא היה להם הרבה כסף לקנות סלסלה לביצים הם היו שמים אותם בעגלת תינוק ישנה. יום אחד סבתא שלי, שרה, שמה את הביצים בעגלה התחילה ללכת עם העגלה של התינוק לאזור במושב שבו לוקחים את הביצים לבדיקה ומשם שולחים אותם למכירה. בדרך הייתה ירידה והיא החליטה לרוץ עם העגלה בירידה וכך בזמן הירידה נפלה וכל הביצים נפלו ונשברו.

ובנוסף לזה קרו לסבתא שרה עוד כמה סיפורים מצחיקים.

למשל, פעם אחת סבתא רצתה להביא לאחותה שושי אבטיח, כשהיא חזרה מבית הספר. היא לקחה מזוודה ושמה בפנים את האבטיח, חיברה את המזוודה לאופנים והתחילה לרכב על האופניים, בזמן הנסיעה האבטיח זז מצד לצד במזוודה, סבתא איבדה את שיווי המשקל ונפלה.

יום אחד נשמעו רעשים של צעקות מהמחסן של החמור, כל המשפחה יצאה לברר על מה הרעש, וכאשר הגיעו גילו שיש נחש מתחת לערמות הקש. אבא של סבתא אמר "אני לא מתעסק עם נחשים, תקראו לאמא שלכם" אז אמא של סבתא (גוהר) באה, היא לא פחדה מכלום, היא לקחה טוריה והורידה לנחש את הראש. ומאז כל דבר שפחדו לעשות קראו לסבתא גוהר.

עם הזמן המשק התפתח והקימו חממות של פרחים, סייפנים וציפורנים.

במושב בית עזרא, נולדו לסבתא גוהר וסבא משה עוד אחים של סבתא שלי  מנשה, ברכה, דני ושושי.

עם הזמן סבתא שלי שרה התחתנה ועברה לגור עם סבא עזרא באשדוד, ואחר כך הם עברו לגור במושב לכיש.

במושב בית עזרא גרים עד היום דודים של אמא שלי  – ציון ושושי.

הזוית האישית

עמית: היה לי מהנה ולמדתי דברים חדשים על סבתי. אני מאחלת לה המון אושר ונחת ושתמיד נבלה ביחד ושרק תהיה בריאה.