מאגר סיפורי מורשת

המשפחה מנתה 8 נפשות. התשיעי נולד בארץ ישראל. כל ההתנהלות בבית הייתה בידי ההורים. איך לדבר? איך להתנהג?, החינוך היה באופן נעים ומובן להעברת המסר. אבא ואימא שניהם היו תימנים, סעדייה ושושנה. הבדל הגילאים בניהם היה 10 שנים. אבי עליו השלום היה שוחט, מקדש, מוהל, ואף עובד. ואימא עלייה השלום הייתה עקרת בית שגידלה את הילדים.

כשעלינו ארצה, שני האחים הגדולים התגייסו לצה"ל ואנחנו התמקמנו במושבה "מִגְדָּל" על יד טבריה ושם למעשה היה קיבוץ גלויות, היו שם ייקים, ואוסטרליים, וגם אנשי המושבה, ב"מִגְדָּל" הייתה לנו אווירה נעימה, כולם הסתדרו זה עם זה והיה לכולם טוב. לאבא הייתה חסרה לו התפילה. כי לא היה לו מניין להתפלל. ולכן עזבנו את "מִגְדָּל" והלכנו למושב גאולים. ששם היו הרבה תימנים, וככה אבא קיווה שתהיה לו תפילה לפי רצונו. והוא התאכזב מאוד, כיוון שלא היו הרבה דתיים, ואז שוב חזרנו ל"מִגְדָּל" עד אז הגיעו הרבה תימנים ובנו בית כנסת ואפשר היה להתפלל. אנחנו הורגלנו לציית להורים תמיד, בכל עניין, בלי למחות בידיהם, כיוון שבתימן אין דבר כזה שיהודי לא יהיה דתי, כולם היו דתיים, ובלי שהטיפו להם ולא דרשו מהם לנהוג בדרך היהדות, וזה היה מובן מאליו, שכך יהודי מתנהג על פי היהדות ללא עוררין.

כל ערב שבת היינו מקבלים את השבת בבגדים יפים המיועדים לשבת. והיינו מקדשים, ואחרי סעודת ליל שבת, היינו יושבים ושרים ואבא היה שואל אותנו חידות על התורה, ומי שעונה הכי הרבה, היה מקבל, סוכריה. הכבוד המשפחתי היה מאוד חשוב, כולם כיבדו זה את זה, וזה היה מובן מאליו, הקטן היה נישמע לגדול ולכן הייתה אווירה ייחודית של בית יהודי. החיים בתימן, היו כמו בכל גולה, מורכבים ומוגבלים, כלומר, שאתה צריך לחיות לפי הכללים שמכתיבים לך, שכניך הגויים, שזה אומר: שאתה לא תתלבש יותר יפה ממנו ושמבני הבית שלך לא יהיה גבוה משלו.

היה לנו בכפר כעין באר מים עומדים שבעלי החיים שלהם ושלנו, היו שותים. מאותם המים. ופעם אחת היה המוכתר של הכפר היה שם, והוא אמר לאבא שלי, ז"ל שיש לו בן ובת, בגילאים של יחייא וחממה: (יונה וזכרייה ) והוא רוצה שיונה תהיה לאחמד, וזכרייה יהיה לחמדה. ואז אבא עליו השלום הבין מהוא צריך לעשות. מיד התחיל לארגן את אנשי הכפר, ליציאה לארץ ישראל. ועל כן היה מזמן את החברים, ואומר להם, איך אנחנו מתארגנים ליציאה, אבל עוד לפני הוא היה צם ארבעה ימים בשבוע, כדי שדרכם תצלח.

התוכנית הייתה כך, שלפני עלות השחר יוצאים אנשים נשים וטף והלא יאומן קרה, אנשים יצאו עם תינוקות ועם שני חמורים וגמל. ולא נישמע הגה, באותה יציאה, ממש יציאת מצרים: שכתוב בתורה, שכלב לא חרץ לשונו. הייתה יציאה שקטה וסודית. וכל זה כדי שלא יבואו השכנים הערבים להיפרד מאתנו ולבכות. לכן הייתה היציאה בצורה זאת. לאחר יומיים, רדף אחרינו שליח, שבא להודיע, שבתה של אחות אבי, לקחו אותה הערבים, והאימא רוצה להצטרף אל השיירה הזאת, יחד עם שאר ילדיה.

אבי ז"ל לקח את התכשיטים של אמא מכדי למשכן אותם, שהייתה מקושתת בהרבה תכשיטים היות אביה ז"ל צורף וגם את הספרים שלו, והלך להציל את בת אחותו, מידי הערבים. אבל זה היה כבר מאוחר, השיירה המשיכה לכיוון ארץ ישראל, עד היום לא ברור לי איך ידעו את הדרך, בלי שאיש הנחה אותם, או מפות להסתייע בהם והם צעדו בכיוון הנכון, עד שהגיעו לעדן, שם הפרידו את הגברים מהנשים, כל חלק במטוס אחר, עד למחנות העולים, ושם פזרו אותנו בכל מיני מעברות, עד אשר הצלחנו פחות או יותר להתאקלם בארץ, אז בתחילה היינו ב"מגדל" ואחר כך בגאולים, ושוב חזרה ל"מגדל" עד אשר התחתנו כל הילדים וההורים עזבו את "מגדל"  ובאו למרכז הארץ, וכך עד סוף ימיהם.

משוב של סבתא יונה: "אהבתי להשתתף עם הנכד דין בפעילות זו, הוא ילד חכם ונפלא, ושימח אותי להיות יחד אתו.

משוב של דין: "ריגש אותי שסבתא שלי עבדה יחד איתי בצורה כזו מיוחדת, למדתי ממנה המון על המשפחה, ושימח אותי לעבוד עמה".

מִגְדָּל היא מושבה במחוז הצפון, השוכנת לשפתה הצפון-מערבית של הכנרת, כשמונה קילומטרים צפונית לטבריה. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1949. שטח השיפוט של היישוב הוא 12,000 דונם. לאחרונה מיועד היישוב לסיפוח על ידי טבריה או מועצה אזורית עמק הירדן.

2016 , תשע"ו

מורה מובילה אילת שחק