מאגר סיפורי מורשת

שמי סוליקה סול עמוס, נולדתי בשנת 1920 בעיר זאויה סידי רחל, למשפחה עם שלושה אחים מצד האב ומצד אמא שלי יש לי שמונה עשר אחים ואחיות, אבל לצערי הרב כולם מתו לאחר זמן מה ורק אני נשארתי אחרונה.

מכל האחים שלי הכרתי רק שלושה מהם, אחת רק אחרי שחזרה למרוקו לאחר שעלתה לארץ ישראל, את השנייה הכרתי בעזרת קרובת משפחה שלי שאמרה לי שהיא מכירה את אחותי ואמרה לי איפה היא נמצאת. חפשתי אותה ולאחר זמן מה מצאתי אותה. מיד ראיתי שזאת היא, היו לה אותם הפנים כמו של אבא שלי ואותו שם כמו שקרובת המשפחה שלי אמרה לי. את האח השלישי הכרתי במרוקו.

כדי שאשאר בחיים לקחו אותי לפי מנהג אחר. כשהייתי בת 7 אבא שלי נפטר ובגיל 8 אמא שלי נפטרה. לא הייתי בבית ספר או בגן כי לא היה, אבל כן למדתי משהו, בגיל 7 התחלתי ללמוד תפירה אצל תופרת עם כל הבנות שבגילי.

בילדותי הייתי משחקת  משחקי כדור, מחבואים, וגם הייתי לוקחת חול ועושה כאילו שזה סולת וככה גם למדתי להכין קוסקוס. אני זוכרת שבחגים היינו לובשים בגדים חדשים ואוכלים מאכלים לפי כל המנהגים. אני גם זוכרת שבפורים בערב, בקריאת המגילה, אכלנו כולם קוסקוס עם עוף ובבוקר למחרת ברקוקש חלבי וכך כל חג והמאכל שלו.

לבשנו שמלות צנועות ואת האמת שאפילו אהבות לא היה לנו. ההורים החליטו ביניהם עם מי אנחנו נתחתן, ואותי חיתנו בגיל 8 אבל רק אחריי שנתיים בערך גרתי איתו. בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתי כבא אמא לשלושה, ולאחר מכן ילדתי עוד שלושה ילדים. בזמני, שלטו הצרפתיים במרוקו, ורק בשנת 1956 מרוקו קיבלה עצמאות אבל כבר הייתה מדינה.

בגיל 40 ב-10.4.1962 עליתי לארץ ממרוקו לצרפת, באניה בשם ג״ני. עליתי עם בעלי ו-4 מהילדים שלי, הייתי חודש בצרפת במחנה שנקרא קון-דה-רנס. לאחר מכן עליתי לישראל באניה בשם פלמיניה לנמל חיפה ומשם לעיר קרית שמונה.

וזהו… כיום אני במקום אחר, צופה בילדים שלי בנכדים שלי ובנינים שלי מלמעלה.

הזוית האישית

גאל: הסיפור של סבתא תועד במסגרת עבודת שרשים בתכנית הקשר הרב דורי.