מאגר סיפורי מורשת

רקע כללי על אלג'יריה

אלג'יריה, או בשמה המלא: הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית, היא המדינה הגדולה בשטחה באפריקה ובעולם הערבי. אלג'יריה גובלת בצפון – בים התיכון, בצפון-מזרח – בתוניסיה, במזרח – בלוב, בדרום-מזרח – בניז'ר, בדרום-מערב – במאלי במאוריטניה ובמערב – במרוקו.  עיר הבירה של אלג'יריה היא אלג'יר. כמעט כל האלג'יראים הם מוסלמים.

ילדותה של סבתא מישל

סבתא מישל נולדה בשנת 1945 באלג'יר שבאלגיריה.

ההורים שלה שמואל ואיבון היו יהודים מאמינים מאוד על אף שלא היו שומרי תורה ומצוות. כל חייהם הם גרו בצנעה בבית בינוני בעיר אלג'יר. בסביבתם חיו בעיקר ערבים והדבר הקשה עליהם לשמור על אמונתם, אך למרות זאת הם תמיד האמינו בבורא עולם. אותם ערבים במשך תקופה ארוכה, לא הראו ליהודים טינה באופן מוחצן אך עם זאת, הם לא סמכו עליהם כלל ואבא שמואל היה אומר תמיד שאסור להפנות להם גב.

הוא ידע כי הערבים זקוקים לתחושה שלא פוחדים מהם וכי בדרך זו של הפגנת ביטחון, הם שומרים מרחק. לכן, הכריח את סבתא לצאת בערב למכולת בסמוך לבית לקנות מצרכים על מנת להתגבר על הפחד שבליבה.

סיפור העלייה ארצה

אבא של מישל היה שוטר מוכר באלג'יר, מבנה הגוף שלו היה מאוד גדול ומאיים והערבים פחדו ממנו מאוד. הם תכננו להרוג אותו ולא היה לו שום מושג שכך הם מתכננים.

סבתא מישל מספרת שלילה אחד, אחד החברים של אבא שלה ביקש ממנו להחליף איתו את אזור המשמרת על מנת שהחבר הזה יוכל לשמור ברחוב שהוא גר בו. סבא שמואל הסכים וכך היה.

באותו הלילה שאבא של מישל וחברו החליפו משמרת. הערבים תכננו לחסל את אבא של מישל, חבר של אביה חוסל במקומו. כאשר אבא שמואל הגיע בסיום המשמרת לתחנה, הביטו בו כולם בבהלה, כאילו עומדת מולם רוח רפאים מאחר והופץ שהוא נרצח בידי ערבים בלילה. כאשר נודע לו מה היה וכי הרגו את חברו במקומו, אבא שמואל לא התמהמה כלל. מיד  חזר הביתה ואמר למשפחתו לארוז את הדברים שלהם מהר מכיוון שעוזבים את אלג'יר.

משפחתה של סבתא מישל מיהרה לצאת והם לא לקחו איתם כמעט כלום גם לא את הכלב שלהם טוני שסבתא מישל הייתה מאוד קשורה אליו. "בכיתי מאוד" אמרה סבתא מישל אבל לא הייתה ברירה כי לא היה אפשרי להכניס בעלי חיים לאונייה, לא הרשו לנו. מסתבר שטוני הכלב רדף אחריהם כל הדרך כי כאשר סבתא מישל ומשפחתה הגיעו לאונייה, סבתא מישל ראתה אותו רץ ליד האונייה ושניהם בכו.

סבתא מישל ומשפחתה היו באונייה במשך שמונה ימים. זאת הייתה אוניית משא. במהלך הנסיעה נהיה חור בתחתית האונייה ומים חדרו לתוכה. כל הגברים שהיו באונייה כולל אביה של סבתא מישל נלקחו לסגור את החור עם שקיות מזון, תפוחי אדמה וכל מה שראו מסביבם. במשך שמונה ימים כולם הקיאו, לא אכלו והיו עם חגורות הצלה.

הגעתם לארץ ודרך התמודדות

בהגיעם לארץ, דוד של סבתא מישל קיבל את פניהם בארץ ודאג להם. שיכנו את סבתא מישל ומשפחתה בקריית נורדאו שבנתניה, דיור לעולה. היו שם צריפים קטנים וסבתא מישל ומשפחתה גרו בצריף במשך חמש שנים ללא אוכל מים או חשמל.

אחרי שנה בשיכון שלחו את סבתא מישל ואחיה לקיבוץ רשפים, עמק בית שאן, כי לא היו בתי ספר לעולים עדין. בקיבוץ, הם למדו ועבדו. הנסיעה הייתה מאוד ארוכה ולא פשוטה כלל, אך לא הייתה להם ברירה. כאשר סבתא מישל ואחיה נכנסו לבית ספר, הם לא הבינו מילה והרגישו מנודים חברתית בהתחלה. לאחר כמה שבועות של סבתא מישל בבית הספר, היא התחילה להכיר חברה ובהפסקות הייתה עם אחיה הגדול.

כאשר סבתא ואחיה היו בקיבוץ, רק אבא שמואל עבד ואמא של מישל לא עבדה כלל והייתה בביתה. אבא של סבתא מישל, היה עובד קשה מאוד והרוויח כסף שהספיק למחיה אך לא כמו שהיה מרוויח באלג'יר בכלל. בהתחלה הוא היה עובד כנגר כמו שהיה עובד באלג'יר ובנה את הארגזים של הבירה ב"אביר" עד שפתח נגריה משל עצמו באזור התעשיה. אחד המקומות שבנה עבורם נגרות היה מלון פארק בנתניה, מלון שקיים עד היום.

עם האוכל סבתא מישל ומשפחתה הסתדרו מצוין מאחר ואבא של סבתא מישל היה קונה תרנגולות מכפר נטר והוא בנה להם לול בגינה. גם כאשר סבתא מישל ואחיה היו חוזרים מהקיבוץ, הם היו מחזירים איתם כל מיני מוצרי מזון הביתה. היה לסבתא מישל ומשפחתה עופות, דגים מהגינה פירות וירקות כך שבעיית רעב לא הייתה. אך תנאי המחייה היו מאוד לא נוחים וקשים. לקח מספר שנים עד שעברו לדירה של ממש עם קירות אבן, מים וחשמל.

הזוית האישית

סבתא מישל: נהניתי מאוד לשוחח עם נכדתי ולספר לה את העלייה המעניינת שלי.

הנכדה ספיר: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפור וגם היה כיף להיות אצל סבתא.