מאגר סיפורי מורשת

שמי אטה ריט נולדתי באורוגואי בשנת 1953.

בילדותי, למדתי בבית ספר שאינו יהודי. בבית חגגנו רק את חג הפסח וציינו את יום הכיפורים. ידענו שאנחנו יהודים, ושאנחנו קצת שונים מאחרים, כי ההורים והסבים שלנו היו מהגרים שניצלו ממלחמת העולם השניה.

בגיל צעיר התחלתי ללכת לתנועת "השומר הצעיר" באורוגואי. בשומר הצעיר, היינו נפגשים פעם בשבוע, לפעילויות שונות הקשורות להיותנו יהודים, ופעמיים בשנה היינו יוצאים למחנה של שבוע, וישנים באוהלים במקומות שונים רחוקים מהבית. כשבגרתי למדתי חינוך ועבדתי כגננת. באותה תקופה התארגנה קבוצה השייכת לחטיבה של השומר הצעיר לעליה לארץ. היינו אחד עשר חברים בגרעין שנקרא על שם "מרדכי אנילביץ'", שהיה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. היינו שלושה זוגות מחברי הגרעין שהחליטו לעלות לארץ לאחר טיול בדרום אמריקה. יצאנו מאורוגואי באוטו גדול, והתחלנו את הנסיעה לכיוון ארצות הברית, משם היו לנו כרטיסי טיסה לארץ. בדרך עברנו ארצות רבות: ברזיל, ארגנטינה, פרגוואי, בוליביה, פרו, אקוודור, גואטמלה, מקסיקו ומשם לארצות הברית, ממנה עלינו לארץ. הדרך ארכה שלושה חודשים ונתנה לנו הזדמנות להכיר הרבה מקומות, אנשים, תרבויות מנהגים ועוד. בכל המקומות האלו הבנו את השפה והסתדרנו ללא קושי.

הגענו לארץ בחודש מרץ 1980 ואז הדברים השתנו. כבר בשדה תעופה הפקיד מהסוכנות שקיבל אותנו, רצה לשנות לי את השם כי השם שלי לא היה מוכר בארץ. גם את שם המשפחה שלי הוא רצה לשנות, כיוון שעליתי נשואה ובארץ היה מקובל, שבחורה שמתחתנת שם המשפחה שלה הופך להיות שם המשפחה של בעלה. לא הסכמתי לאף אחד מהדברים, שהפקיד רצה לרשום בתעודת הזהות שלי, ועל כך הוא כעס עלי מאוד. לבסוף הוא הבין שאני לא אוותר ונכנע. כך היה נהוג פעם, היום מבינים שהשם הפרטי ושם המשפחה, הם חלק חשוב בשייכות ובאישיות של כל אחד מאתנו, וכבר לא משנים אותם.

לאחר החוויה הלא נעימה עם הפקיד, לקחו אותנו משדה התעופה לקיבוץ געתון, קיבוץ היעד שלנו, בו התייחסו אלינו טוב וקיבלו אותנו יפה. מורה מהקיבוץ התחיל ללמד אותנו עברית. אך עברית היא שפה לא קלה. לא היו לנו מילים מוכרות ודומות לשפות שידענו ,וגם האותיות היו לנו לגמרי משונות. חלק מהאותיות לא יכולנו לבטא בצורה נכונה, והכל היה אחר ולא מובן. הרגשנו אנאלפביתים, זאת אומרת, אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב, וכתוצאה מכך לא יכולים להסתדר בלי עזרה. לא יכולים לקרוא עיתון ,או להבין מה אומרים בחדשות, ולא יודעים מה קורה בכלל מסביבנו. זאת תחושה קשה, כיוון שאי אפשר לעבוד במקצוע שלך, ואי אפשר להגיד ולהסביר מה חושבים ומרגישים. גם כשהיו לנו בעיות פשוטות, או כשהיינו צריכים ללכת למרפאה, היינו צריכים לבוא עם פתק, בו היה כתוב מה אנחנו רוצים ומבקשים, כי אחרת לא היו יודעים איך לעזור לנו. כל אחד מאתנו שויך לענף עבודה, ללא שום קשר למה שלמדנו וידענו לעשות היטב, כי לא הייתה לנו שפה מספיק טובה, כדי להסתדר באופן עצמאי. אותי שלחו לעבוד בגן, אך לא הבנתי מה הילדים אומרים, כך שהייתי שם זמן קצר ובהמשך הלכתי לעבוד במטע של הקיבוץ. רק לאחר שלוש שנים בסמינר הקיבוצים "אורנים" קיבלתי תעודה שאפשרה לי להיות גננת-מורה בארץ.

היום, לאחר שעברתי את חבלי קליטה (כך קוראים לקשיי קליטה במקום חדש לגמרי) אני יכולה להבין, עד כמה קשה לאנשים העולים לארץ להסתגל לתרבות, ודרך חיים אחרת, מזו שהיו בארץ ממנה הם באו.

סיפורה של תמונה

התמונה צולמה בשנת 1965 בבוקר יום חג לאומי של אורוגואי, בבית ספר בשם "פורטוגל". התמונה היא של תלמידים, שקיבלו את הזכות להחזיק את סמלי אורוגואי, למשך שנה בכל הטקסים. זאת על סמך תפקודם כלומדים טובים בבית הספר. אפשר ללמוד מהתמונה שבתקופה זו לא היו תמונות צבעוניות. ניתן גם ללמוד כי בית הספר היה בבניין סגור. התחושות שהתמונה מעבירה היא שהלימודים באותה תקופה היו מאוד שונים ממה שקיים בארץ.

הילדים בתמונה מרגישים שיש להם הרבה אחריות והם כנראה מאוד מתרגשים. כיוון שאני אחת מהבנות שמחזיקות את דגל אורוגואי, אני יכולה להעיד שאכן התרגשנו מאוד.

התלמידים התלבשו בתלבושת בית הספר שלהם בצבע לבן, והיו בגדים שונים לבנים ולבנות. לבנות הייתה חצאית ולבנים בגד ישר, אך לכולם היה פפיון בצבע כחול. שני הצבעים האלו הם חלק מצבעי הדגל של אורוגואי. עד היום זו התלבושת בבתי הספר באורוגואי.

סיפורו של חפץ

החפץ  שנבחר הוא "דמקה סינית",  אטה אהבה לשחק עם הנכדים במשחק זה. המשחק הוא לוח שנראה בצורה של מגן דוד, עם חורים למקם את החיילים. הלוח עשוי מעץ, ובכל אחד ממשולשי המגן דוד, יש קבוצת חיילים שצבעה שונה. ארץ היצור של הלוח שעליו מסופר היא גרמניה. השנה בה קנו את החפץ לא ידועה, אך זה היה לפני מלחמת העולם השנייה. החפץ שבתמונה נראה בדיוק כמו המקורי, אך נקנה פה בארץ. החפץ המקורי נמצא היום בבעלותו של האח של אטה. סבתא של אטה קנתה אותו בגרמניה, והביאה אותו איתה לאורוגואי. סבתה הייתה מאוד שובבה ואהבה לשחק ותמיד לנצח, והייתה קשורה לחפץ, ולכן היה לה חשוב כשהיא ברחה מגרמניה לקחת איתה את המשחק.

אטה: "משמעותו של משחק זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מזכיר לי את סבתא שלי, אישה חזקה שידעה להתמודד עם שינויים שלא מרצונה, שלקחה החלטה בעקבות המלחמה, להשאיר מאחור את הארץ בה היא חיה. זאת כדי להציל את משפחתה, ובכל זאת להביא לארץ החדשה, את האופטימיות שלה בדמות משחק שמאוד אהבה. כשהיינו ילדים לא היו טלוויזיה ולא מחשב, ושיחקנו עם הסבים משחקי שולחן. סבתא לא ויתרה לנו אף פעם במשחק, וברוב המכריע הייתה מנצחת."

הזווית האישית

גוני: היה מאוד נעים מעניין בתוכנית הקשר הרב דורי. נהנתי לשמוע את הסיפורים היפים של אטה, ונהנתי מאוד כשבקרנו יחד במוזיאון. למדתי המון המון דברים על אטה, על מה שעברה כשהיא הייתה בגילי, וגם כאשר התבגרה.