מאגר סיפורי מורשת

אמי רות מספרת… 

 

נולדתי בוינה בירת אוסטריה, בשנת 1933 שנה הרת אסון לאירופה ולעולם כולו. עם עלייתה של המפלגה הנאצית בראשותו של היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, גברו מעשי האלימות והטרור  גם באוסטריה הסמוכה ואבי אהרון שהשתייך למפלגה סוציאליסטית הרגיש בתסיסה ההולכת וגוברת ובתעמולה עויינת נגד היהדות. הוא התקשר לנציגות הוועד הלאומי (הסוכנות היהודית בוינה) וביקש לעלות לארץ ישראל. אולם אז הגבילו האנגלים את מתן אשרות הכניסה לארץ.

 

אבי בהיותו בעל מקצוע טכני מבוקש מסגר ומכונאי, התארגן בקבוצה גדולה של בעלי מקצוע אשר התקבלו לעבודה וקיבלו אשרות כניסה בריטיות. אני הייתי אז תינוקת בת 3 חודשים וכל העניין התנהל כמובן בסודי סודות. יום אחד לפני ראש השנה סיפר אבי לאמי ציפורה שהוא קיבל עבודה נהדרת בארץ אחרת וכאשר הוא יתבסס מבחינה כלכלית הוא ישלח כרטיסים לאמי ולי אמי מאוד דאגה, אך אבי הרגיע אותה ואמר שהמצב לא טוב וכי אין עבודה בוינה. וכך, הגיע אבי לתל-אביב בערב יום הכיפורים וכתב לאמי מכתב שהוא הגיע בשלום לארץ ישראל. 

 

כאשר מלאו לי 7 חודשים אמא מכרה את כל הריהוט שלנו וארזה מעט בגדים וכלי בית שנותרו, קנתה כרטיסי לרכבת ולאוניה וכך נסענו ברכבת מוינה לונציה ומונציה לנאפולי ומשם הפלגנו באניית תיירים מפוארת לארץ ישראל. כאשר הגענו לחיפה, אמי החביאה אותי אצל חדרנית ושילמה לה סכום הגון כדי שתשמור עליי והלכה לסדר את התעודות והמסמכים על-מנת לרדת מהאנייה. בנמל חיפה חיכתה לאמי הפתעה נעימה אבא חיכה לה ונסענו באוטובוס לתל-אביב. כאשר הגענו לחדר ששכר אבי, בעלי הדירה גירשו אותנו בטענה שהם השכירו את החדר רק לאדם אחד ולא לשלושה אנשים ובייחוד עם תינוקת שבוכה כל הזמן. היה חורף ולא היה לנו מקום לישון. אנשים טובים ריחמו עלינו והסכימו להשכיר לנו חדר שהיה עדיין בתהליך בניה. בלי חלונות ודלתות. הם עזרו לנו להתארגן ונתנו לנו שמיכות. כך גרנו כל החורף עד שאבי מצא חדר אחר.

 

 

בשנת 1938,חמש שנים לאחר שעלינו לארץ ישראל הגיעו לארץ גם סבי וסבתי, אחיו הצעיר של אבי ועוד שני אחים עם נשותיהם. את כולם קלטו הוריי בחדר אחד קטן, אבל חמים. בני משפחה רבים של הוריי לא זכו לעלות לארץ ישראל ונספו בשואה. המצב בארץ היה קשה. אבי התגייס לצבא הבריטי וכל נטל הפרנסה נפל על אמי. בני המשפחה שגרו אצלנו התחילו לחפש לעצמם מגורים ופרנסה. אמי עבדה כתופרת. אנשים הביאו לה הביתה כל מיני עבודות תפירה ואמא תפרה הכל: שמיכות רקומות, מצעים למיטה, חולצות, פיג'מות ואם היה צורך גם סככות ושמשיות. בפרוץ מלחמת העצמאות עברנו מתל-אביב לחולון והוריי המשיכו לעבוד כל אחד במקצועו.

 

אמי לא הצליחה להביא עוד ילדים לעולם וגדלתי בת יחידה. אבי נהרג בתאונת דרכים בשנת 1980 לא רחוק מהבית שלנו והוא בן 74 בלבד. אמי ציפורה לקתה בעיניה ובשנותיה האחרונות הייתה כמעט עיוורת. היא נפטרה 3 שנים לאחר מות אבי, בהיותה בת 75 שנים.

את אבא שלך משה הכרתי בקבוצת "אלונים" שבסניף הנוער העובד בחולון. אבא שלך התנדב ללוות אותי הביתה באופן קבוע ובאחת הפעמים הוא הציע לי חברות. החברות בינינו נמשכה 5 שנים ובשנת 1956 התחתנו. מיד לאחר החתונה החל מבצע "סיני"-מלחמת קדש. אבא שלך ירד לסיני וגם אני גויסתי ונשלחתי לשרת בגבולות הקו הירוק. הגעגועים לאביך היו עזים. הייתי כלה טרייה שגויסה למלחמה בסה"כ ימים ספורים לאחר החתונה, הרחק מהבית וללא שום ידיעות מאביך. את רק יכולה לתאר לעצמך עם אילו תחושות הסתובבתי. לא היו טלפונים או אמצעים טכנולוגיים להעברת ידיעות שיש לכם היום. גם אביך לא ידע מה קורה איתי וחיכינו לרגע להתאחד כששלום המדינה מול עינינו תמיד. לאחר מבצע קדש חזרנו לחולון והרחבנו את התא המשפחתי. ואת המשך הסיפור שאת חלק בלתי נפרד ממנו את כבר מכירה.

 

משוב של יעל (בתה של רות)

 

"עכשיו תורי להוסיף כמה מילים…את הסיפור סיפרה לי אמי לפני מספר שנים כשעוד הייתה צלולה. אמי כיום מתקרבת לגיל 83 וחולה במחלה האלצהיימר. היא כבר אינה זוכרת הכל. אני שמחה על שתעדתי לפני שנים את סיפור העליה שלה ושמחה על האפשרות להעלות את הסיפור למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי, בבית התפוצות למען יהיה לזכרון משפחתי לדורות הבאים.

 

תשע"ו , 2015