מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יהודה, נולדתי לפני 67 שנים, בתאריך 03 בפברואר 1955, ביום חורפי סוער בבית החולים "העמק" בעפולה. אח רביעי לאחות בכורה רחל ושני אחים, איציק וגבי. כמובן להוריי, שמואל ומרים, זוג חקלאים חרוצים מהמושבה מגדל.

חשוב לי שתדע, שהימים אז היו ימי "תקופת הצנע", תקופה שבה האמצעים והמזון היו דלים ביותר. העבודה בחקלאות הייתה קשה מאוד, לא היו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שסייעו בהגדלת הרווח בגידול היבולים כמו מערכות השקיה, הדברה, קטיף וכמובן שלא בשינוע התוצרת לשווקים המקומיים. גדלתי בבית שהייאוש אינו חלק מחיינו וכל קושי הפך לאתגר. העבודה החקלאית התחלקה בין כולנו ולאחר סיום המטלות הלימודיות היינו חוברים לסבא שמואל, ומסייעים לו לסיים את יום עבודתו.

סבתא הייתה עמלה יומיום בטיפול בנו וגם בעבודת כפיים במטעים, וחינכה אותנו לעבודת צוות ושיתופיות. היינו ילדים שובבים מאוד, הסתכנו במשחקי חצר בלתי אחראיים ונפצענו המון. אז, לא הייתה רשות שדואגת לשלומם הבטיחותי של הילדים ולכן, המודעות לסכנות הייתה פחותה. החינוך הפורמלי כלומר, במסגרות החינוכיות, הייתה מאוד חשובה להוריי ואת כל פרנסתם היו חוסכים לכך, גם אם היינו מסתפקים בפרוסת לחם מרוחה בחמאה וביצה רכה. הוריי הבינו מהר מאוד כי חינוך גבוה להשכלה יאפשר לנו להשתלב בחברת הישראלית, ועשו כל מה שידם משגת על מנת לממש זאת.

בית הספר היסודי "אביגדור" במושבה, היה בית ספר קטן מאוד ולמדתי בו עד כיתה ח'. הייתי תלמיד מעולה, אהבתי ללמוד ואפילו זכיתי לכינוי "חנון" בפי חבריי. הוריי היו גאים בי מאוד. היות שבית ספר אביגדור היה חילוני, סברו הוריי כי מוטב שבתיכון אשלח לישיבה תיכונית ואכן, נשלחתי והתקבלתי לישיבה התיכונית "שדה יעקב" ממש בסמוך לביתכם בטבעון. האמת, שהיה לי מאוד קשה להשתלב שם והלימודים העיונים בלבד שיעממו אותי. לא הייתי מרוצה, ואפילו עצוב רוב הזמן. הניתוק מהבית לא היה פשוט בשבילי אבל התביישתי מאוד לשתף את הוריי ולאכזב אותם. הייתי מודע לשכר הלימוד הגבוה ששילמו ולגאווה הגדולה שמילאה אותם לאחר שקיבלנו את מכתב הקבלה.

לאחר שהסמסטר הראשון הסתיים הבחינו הוריי כי הציונים אינם משקפים הצלחה טובה והמורים התלוננו כי אני חסר רצון ומוטיבציה. שיחה עם מחנך הכיתה גרמה לסבא לכעוס עליי מאוד, אבל לסבתא, שהייתה עדינה ורגישה זה גרם לשאול אותי מה קרה. סיפרתי לסבתא על רצוני ללמוד בבית הספר של חיל האוויר בחיפה ולסיים עם הלימודים בישיבה. סבתא הייתה בהלם, והתאכזבה, ואפילו פחדה מתגובתו של סבא. פעם היה חינוך נוקשה וההורים לא היו רגישים מאד ופתוחים לרגשות ילדיהם. סבא רצה שנצליח בכל מקרה! וכשלא קרה הדבר ולאחר שכנועים רבים, הוא הסכים שאעבור, ובסוף שנת לימודים אחת כושלת בישיבה, התקבלתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, ומשם הכל היסטוריה.

למרות שדיברנו לרוב על עיסוקי המקצועי, אגיד שאני קודם כל אוהב וגאה במשפחתי. בהוריי שסללו את דרכי למרות הכל. לסבתא נורית, אשתי, שאפשרה לי להגשים את עצמי ואת חלומותיי, ונשאה את נטל המשפחה על כתפיה באהבה ומסירות. לילדיי – למיטל שנשרכה אחריי לכל מקום, לאמא שלך לירז, לעידו.. שלושה ילדים טובים, מאושרים שדבקו בדרך ארץ, תרומה לקהילה ורצון להצליח כל אחד בדרכו. אבל הדובדבן שבקצפת היא האופן שבו הפכתי לסבא. שקיבלתי במתנה את נכדיי המופלאים – אותך איתי – חלום שהתגשם, יעל אחותך שממיסה לבבות ואת גאיה הקטנה – הבת של עידו שאי אפשר שלא לחייך בזכותה יומיום. מודה לאלוהים בכל יום, על בריאות טובה וחיים מלאים שהצלחנו כולנו יחד במאמצים לא קטנים להגשים לעצמנו.

סבא חייל

מילאתי תפקידי פיקוד בטייסות וגם תפקידי מטה במנהלת חיל האוויר ב"קריה" בתל אביב. לאחר שסיימתי קורס קצינים החליט מטה חיל האוויר לרכוש מטוסי סילון מדגם חדש "F-16" שהיו החדישים ביותר במערך ההתקפה התעופתי בעולם. מטרתם של המטוסים הללו מתוצרת ארצות הברית היו אמורים להוות יתרון משמעותי במערכת ההגנה וההתקפה האווירית של מדינת ישראל.

לצורך כך, התגבשה משלחת של קצינים טכניים וטייסים סדירים בחיל כדי להכשיר את הגעתו המיטבית והטמעתו של הכלי בטייסות חיל האוויר. בקיץ 1980 יצאנו לשליחות מקצועית בארצות הברית יחד עם משפחותינו, סבתא ומיטל ללימודים קדחתניים שייעודם להטמיע את תפעול המטוס בחיל האוויר הישראלי. תפקיד זה, אמנם היה קשה עם אחריות כבדה מאוד על הכתפיים, אך זאת הגאווה הגדולה ביותר שאני נושא בליבי עד עצם היום הזה. מלבד הגאווה, זכיתי לפגוש אנשי מקצוע מעולים, מהטובים שידעה המדינה, עבודת צוות, אחוות "משרתים", משפחה גדולה שמחוברת עד היום, אתה מכיר חלק מהחברים שלי.

הזוית האישית

הנכד איתי: מאוד מרגש לשמוע על הילדות של סבא ועל הקריירה הצבאית העשירה שלו

סבא, מה תאחל לעצמך?

סבא יהודה: בריאות, בריאות ובריאות לא רק לעצמי, מאחל לכולנו ולכל אדם.