מאגר סיפורי מורשת

סבתי ג'וליה נולדה בשנת 1935 בעיר טריפולי שבלוב, בתם הבכורה של מסעודה וכמוס ז"ל,  אביה בחר את שמה בהשפעת השפה והתרבות השלטון האיטלקי שהיה באותם שנים בלוב. את יום הולדתה המדויק אין אנו יודעים, תיעוד זה לא נעשה באותם ימים, אך אמה, סבתא רבתא שלי סיפרה שהיא נולדה בסמוך לצום ט' באב ולכן במשפחתנו הוחלט לחגוג לה את יום הולדתה בט"ו באב – יום האהבה העברי.

אביה היה חייט צבאי ואמה עזרה לו בעבודתו. כשהייתה סבתי בת שנתיים, היא הועברה להתגורר אצל סבתה רבקה וסבה בנימין, סבה היה נגר והייתה ברשותו חנות. אחיה שנולדו אחריה, ראובן, רינה ולידיה גדלו בבית הוריה. סבתי מספרת שהרגישה מבורכת לגדול אצל סבתה וסבה היות והיו מבוססים כלכלית בשונה מהוריה. הם התגוררו ברחוב הראשי והמרכזי של הרובע היהודי בטריפולי –"חארה אל כבירה", בבית גדול עם חצר משותפת למספר משפחות.

 ילדות

סבתי למדה בבית הספר האיטלקי Chita Vekia Lascola elementra, משם רכשה את השפה האיטלקית. חברתה הטובה בכיתה היתה סינה דוקה שהייתה גם שכנתה, במשך שנים רבות היא קיוותה לשוב ולפגוש אותה בארץ, אך עד כה לא הצליחה לאתרה.

הבית בו גדלה היה קרוב לים, בערבי הקיץ החמים הם נהגו לצאת לחוף ולצלות תירס על גחלים, את שנות ילדותה היא זוכרת כשהיא עוברת בין השכנות הצמודות ולומדת מהן לבשל, את כישורי הבישול המעולים שלה היא רכשה מהן.

בתום המלחמה כשחזרו ללוב היא הצטרפה לתנועת נוער ציונית בה למדה לשיר בעברית וחלמה יחד עם חבריה ובני משפחתה לעלות לישראל.

שואת יהודי לוב

האיטלקים ששלטו בלוב היו במלחמת העולם השנייה בני בריתם של גרמניה הנאצית, החוקים נגד היהודים הגיעו גם ללוב, סבתא מספרת: "הוציאו אותנו מבתי הספר כי היינו יהודים, אני זוכרת אותנו בורחים ומחפשים מחסה מההתקפות של המטוסים האנגלים, הפצצות מעלינו, סבא שלי מצד אבא ודוד שלי נהרגו מההפגזות … אני זוכרת איך לקחו אותנו יחד עם כל היהודים שגרו באזור שלנו, הכניסו אותנו לרכבת דחוסה עד למחנה הריכוז "ספקס" שבטוניס, לקחו מאיתנו את כל הרכוש, תלשו והפרידו אותי מסבתא וסבא שלי שגידלו אותי, אני זוכרת איך סבא וסבתא בכו איתנו, אני זוכרת את הנסיעה ברכבת, את הריח, את הצפיפות, הם לקחו לאמי את הבד היקר לה ביותר ששימש לתפירת תלבושת מסורתית ה-"זדאד", הם תלו את הבד על חלונות הרכבת כדי לאטום אותם. כשהגענו למחנה הכניסו אותנו לחדר גדול שהיו בו מאות אנשים, כולנו שתקנו, פחדנו לדבר." התנאים במחנה היו קשים, המזון היה מועט ומוקצב, את אביה יחד עם כל הגברים לקחו לעבודות כפיה והם לא ראו אותו עד תום המלחמה. נותרו במחנה רק נשים וילדים.

כשלוש שנים נשארו שם: "אני זוכרת שהאנגלים נכנסו למחנה והודיעו לנו שהמלחמה נגמרה, פרצנו בשמחה גדולה. אבא שלי חזר ממחנות הריכוז ונשאר בטראומה עד יומו האחרון. הוא אף פעם לא סיפר לנו מה עבר עליו שם."

הפרעות ביהודי לוב

"עד שהחלו הפרעות היינו ביחסים טובים עם שכנינו הערבים, הייתה תחושה של שותפות ודו קיום, כך זה היה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. אבל כשחזרנו מהמחנות בתוניס גילנו שהערבים, שכנינו, השתלטו לנו על הבתים והרכוש והשאירו אותנו בלי קורת גג". בשנת 1945 התחולל גל פרעות אכזרי שגבה קורבנות רבים, עינויים קשים ושריפת בתי כנסת. בשנת 1948, בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פרץ בלוב גל נוסף של פרעות. אלפים של ערבים מוסתים הסתערו עם אלות שתקועות בהן סכיני גילוח, סכינים ומוטות לכוון ה"חארה" היהודית, השכונה היהודית בה סבתי ומשפחתה התגוררו אולם הפעם, בניגוד לפרעות 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה." ההמון הערבי שהופתע נבהל ונסוג. סבתא שלי מספרת: "באותו היום הלכתי לבני משפחה שגרו במרחק רב מאיתנו, זה היה ערב חג שבועות, בדרך חזרה ראיתי המון אנשים שרצים לכל עבר, מאות של ערבים עם סכינים בידיים, על הגגות של הבתים שלנו עמדו גברים יהודים וזרקו בקבוקי תבערה, שפכו בקבוקים מלאי מי-אש וחפצים חדים על הערבים שתקפו אותם, איש יהודי שעבר וראה אותי בדרך תפס אותי והשאיר אותי במסתור בטוח עד הלילה והחזיר אותי להוריי רק כשנרגע והיה בטוח לחזור." בעקבות גל הפרעות נפצע גם סבי דוד ז"ל (בעלה של סבתי ג'וליה). אחד מבני השכנים הערבים התנפל עליו מאחור עם סכין ודקר אותו עמוק בגב, סבא שלי נפצע קשה ודימם רבות, הוא פונה באמבולנס בריטי לבית החולים, באמבולנס הוא שמע את שני אנשי צוות ערבים שדיברו בינהם בערבית. סבי, שהבין את שפתם, שמע את התוכניות שלהם להרוג אותו ודימה את עצמו למת. בכך ניצל. לסבא שלי דוד ז"ל נותרה עד מותו צלקת עמוקה ארוכה ומאוד בולטת בגב.

קום המדינה ולקראת העלייה לארץ

בלוב התקיימה פעילות ציונית חשאית למען העלייה לארץ, סבתא שלי מספרת בהתרגשות גדולה על כך שהייתה בתנועת נוער ציונית, על הפעילים שלימדו אותם את השפה העברית, שירים בעברית, הם סיפרו להם על ארץ ישראל, על ההתיישבות, סיפרו גם על הקשיים שעומדים להיות בארץ. היא מספרת ומדקלמת את כל מילות השיר "שירת הנוער, שירת עתידנו שיר התחדשות בניין ועלייה ".. עם עיניים דומעות היא מראה לי את הצמרמורת שעוברת לה בגוף. היא מספרת: "במאי 1948 לפני ההכרזה על מדינת ישראל התקהלנו כל היהודים ליד בית הכנסת הגדול "סלצ'" (ביה"כ בערבית) בושייף, שמענו כולנו ברדיו את ההצהרה וכשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פרצה שמחה גדולה, הנפנו דגלים, שרנו ורקדנו כולנו, מעגלים מעגלים של הבה נגילה, אבות הרימו את הילדים על הכתפיים, הייתה התרגשות ענקית ושמחה שכמוה מעולם לא חוויתי.. אני רק מדברת על זה עכשיו וכל הגוף שלי עם צמרמורת."

שערי ארץ ישראל נפתחו והעלייה לארץ התאפשרה, חלום של דורות לעלות לארץ ישראל סוף סוף התאפשר.

העלייה לארץ ישראל

נציג הסוכנות יצחק רפאל הגיע ללוב, אסף את כל היהודים וסיפר להם על ארץ ישראל, הם ניהלו רשימות של היהודים העולים ואני ומשפחתי חיכינו בקוצר רוח ליום שיבשרו לנו על העלייה. בבדיקות שעשו לנו לצורך העלייה התגלה כי לאחי ולאחותי יש גזזת (מחלת עור פטרייתית מדבקת) ולכן לא אפשרו לנו לעלות לארץ. האכזבה הייתה ענקית, סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנת 1949 ואנחנו חיכינו להבראתם של אחיי. רק ב- 10.1.1951, הגיע היום הגדול: הוריי, אני וחמשת אחיי – ראובן, רינה, לידיה, רבקה ורחל, יחד עם יהודים רבים אחרים, עלינו עם מעט ציוד בידנו להפלגה באוניית עצמאות לארץ. הייתה זו אוניית משא צפופה מאוד ולא נוחה, בדרך היו סערות קשות, הקאתי במהלך כל ההפלגה עד הגעתנו לארץ, לנמל חיפה. הסיעו אותנו למחנה הקליטה "שער עלייה", שם ריססו אותנו עם אבקת DDT (אבקה כימית מסוכנת מאוד לבריאות). כך הם חשבו למנוע את הסיכוי להדבקה ממחלות ווירוסים שאולי הגיעו איתם העולים.

סבתי ומשפחתה – ינואר 1951

מ"שער העלייה" העבירו אותם במשאית למעברת פרדס חנה: "גרנו באוהל סיירים – אוהל קטן וצפוף מאוד, שמונה נפשות באוהל, עמדנו שלוש פעמים ביום בתור ארוך כדי לקבל מזון… נשארנו שם כשנה כי אבי התעקש לעבור רק למעברת הכפר הירוק, גם שם התנאים היו קשים, גרנו באוהלים. בימי החורף הקרים גשם היה נכנס לתוך האוהל ומרטיב את כולנו, האוכל גם כאן היה מוקצב בתלושי מזון, באוהל התגוררנו הוריי וחמשת אחיי, בארץ נולדו עוד שני אחיי, בנימין, ניסים הקטן.

חטופיי תימן, מזרח והבלקן – היעלמותו של ניסים

בשנים הראשונות לעלייתם לארץ כשהתגוררו במעברות, טרגדיות קשות וכואבות מאוד עברו על סבתי, הוריה ואחיה. ב-1953, כשאחיה בנימין היה כבן שנתיים, חלה בדלקת ריאות ונפטר. עוד באותה השנה, אחיה ניסים הקטן חלה, הוריה הביאו אותו למרפאה בראש העין, "ביקרנו אותו ולאחר מספר ימים הוא החלים לגמרי, רץ וצחק", אומרת סבתא. צוות בית החולים הודיע להוריה של סבתא להגיע לשחררו הביתה, יום למחרת כשהגיעו לשחררו, ניגשו אליהם מהנהלת בית החולים והודיעו להם שהוא נפטר! הלם מוחלט!! סבתי עם מעט השפה שהייתה ברשותה ביקשה להבין מה קרה, איך זה יתכן שבכמה שעות מצבו התהפך, היא ביקשה לראות את גופתו, מבית החולים טענו שכבר קברו אותו, היא ביקשה לראות את הקבר והם ניערו אותם בזלזול, התנהגו בקור מתנשא והתעלמו משאלותיהם. היא והוריה, מוגבלים בשפה ופערים מנטליים, התעקשו להבין איפה ניסים נמצא, אך נתקלו בחומה בצורה ומרושעת. סבתי בכאב גדול מספרת: "אני זוכרת את ניסים, בהיר עם תלתלים, בלתי נתפס, מאז אני לא זוכרת אותה מחייכת או צוחקת .." כשמלאו לניסים 18, הגיע צו גיוס על שמו, מסעודה – סבתא רבתא שלי, ששמעה על משפחות רבות אחרות שילדיה נחטפו ונלקחו למשפחות אימוץ, גייסה את כל הונה ושילמה לחוקר פרטי כדי שיאתר את ניסים, אך החוקר לקח את כספה ונעלם. סבתא שלי מספרת שעד יומה האחרון חלומה הגדול ביותר של אימא שלה היה למצוא את בנה, חלומה של סבתא רבתא שלי, הפך להיות חלומה של סבתי ג'וליה ובכל תפילותיה היא מייחלת למצוא אותו.

באוקטובר 2017 סבתי ג'וליה הוזמנה לכנסת ישראל להשתתף בוועדה של ילדי חטופי תימן מזרח והבלקן. כדי להעיד בוועדה, נסענו לכנסת בירושלים. סבתי ג'וליה, אמי, אחיותיה, וגם אני גלי, לאחר העדות של סבתי בוועדה בכנסת, נציגים העבירו לה פרטים על ניסים, מסמך עם כל פרטי הזהות שלו, על פי נתונים אלו אין תאריך פטירה ולפי משרד הפנים הוא עדיין חי!

תמונה מהועדה בכנסת בה מופיעה סבתי וגם אני. התמונה מאוקטובר 2017, כנסת ישראל בירושלים, בעדות של סבתי ג'וליה בועדה בכנסת בנושא חטופי תימן מזרח ובלקן

היכרות, נישואין ובניית משפחה

חצי שנה לאחר היעלמות של ניסים הקטן, אבא של סבתי, כמוס, בהיותו בן 34 שנים נפטר בפתאומיות. סבתא רבתא שלי, שהייתה אז בהריון נוסף, נותרה עם שישה ילדים קטנים שעליה לטפל ולדאוג להם. בעקבות המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה המשפחה, נאלצה סבתי לצאת לעבוד ולעזור לכלכלת המשפחה. באחד הימים, כשהייתה בדרך לעבודתה, עלתה לאוטובוס אך גילתה כי איבדה את הכסף שהיה לה לנסיעה. סבי דוד שעלה גם הוא כחודשיים לפניה מלוב, הציע לה לשלם על הנסיעה ומאז הקשר ביניהם התחזק והם נהפכו לזוג, הם נישאו ועברו לגור בצריף מספר 506 במעברת הכפר הירוק ברמת השרון. שנה לאחר מכן רותי, בתם הבכורה, נולדה. כשהייתה רותי בת שנה וחצי היא חלתה בשיתוק ילדים – פוליו. באותה התקופה הייתה מגיפה בארץ ובעולם ורותי, הדודה האהובה שלי הייתה אחת מקורבנותיה הרבים בטרם ניתן חיסון בצורה מסודרת לכל הילדים.

ממעברת הכפר הירוק הם עברו לבית קבע שרכשו ברמת השרון, שם סבתי גרה עד היום. ברמת השרון דודתי תמר נולדה, שש שנים לאחר מכן נולד יוסי, אחריו נולד עמוס, רפי והאחרונה – אימא שלי, רונית.

התרחבות המשפחה, הטרגדיות לצד החוויות המשמחות

בשנת 1979 רותי נישאה לאלי, מעט לאחר מכן תמר נישאה למני, שנתיים לאחר מכן נולד נכדם הראשון רועי, בן לתמר ומני, וליאת נכדתם הראשונה, בת לרותי ואלי, התרגשת ושמחה גדולה.

בשנת 1984, כשסבא דוד בן 57, הוא חלה במחלת הסרטן ולאחר מספר חודשי התמודדות בהם סבתי מטפלת בו במסירות רבה, הוא נפטר. עם גודל הצער של סבתי ובני המשפחה, המשיכה סבתי לדאוג במלוא המרץ והאחריות לטיפול ילדיה, היא שמה דגש על גיבוש המשפחה המתרחבת עם שמירה על מנהגי המסורת, על אירוח מדי כל סופ"ש וחג, הכנת תבשילים טעימים לכל אחד לפי העדפתו.

סבתא מספרת: "בשנים הראשונות היה מאוד קשה, נאלצנו לעבוד גם סבא וגם אני כדי לממן את ההוצאות הגבוהות של המשפחה, עם השנים המצב התייצב, סבא עבד בתעשייה הצבאית, יצאנו המון לטיולים בארץ, כייפנו כולנו יחד עם הילדים וגם רק שנינו כזוג, ארוחות משפחתיות, קשר הדוק עם המשפחה המורחבת, מפגשים רבים עם חברים, המון חוויות טובות ונעימות, וכשסוף סוף הילדים גדלו, התייצבנו כלכלית ויכלנו להנות יחד, הוא נפטר. סבא היה מצחיק מאוד הוא האמין שיש לחיות את הרגע וחשוב היה לו שלא אעבוד קשה". במהלך כל השנים סבתי ויתרה על זוגיות חדשה והקדישה את כל כולה לילדיה ולמשפחתה.

עם השנים יוסי נישא לחלי, עמוס לתמי ורונית אימא שלי נישאה לאבי אלחנדרו – אלא. לפני כ 12 שנים אני, גלי, נולדתי ונקראתי על שמה ,לפני כחמש שנים נולדה אחותי אלכס, הנכדה האחרונה והמהממת של סבתי.

כיום לסבתא שלי יש 11 נכדים: רועי, ליאת, מיטל, דיקלה, חן, גיל, מאי, סתיו, אני ואלכס אחותי. יש לה גם שמונה נינים: שיר, עדן, אופיר, לירי, ערן, מילי, נדב ונעם המתוקים. ויש לה גם לב אחד גדול.

10.11.2009 סבתא ואבא שלי ביום חתונתם של הוריי

סבתי מסכמת

"אני מודה, מודה ומרגישה ברת מזל שהגעתי לארץ ישראל, הגשמנו חלום גדול, היינו מודעים לקשיים שיהיו בדרך ולקשיים של מדינה בראשיתה, הדרך הקשה עד לעלייה, תקופת המעברות והטרגדיות לאורך כל חיי לא גרמו לי אפילו לרגע להתחרט על ההתעקשות לעלות לארץ. ארץ ישראל זו המדינה שלנו, אין מדינה שנרגיש בה בטוחים כמו בישראל. טיילתי המון בארץ והרבה בעולם, אני נהנית כל כך בכל טיול, אבל בכל מקום שאני נמצאת בו בעולם אני מרגישה שההנאה הכי גדולה שלי זה לחזור לארץ, לישראל. אני רואה חשיבות גדולה בשמירת המסורת, בשמירה על המסגרת המשפחתית הגרעינית והמורחבת, אני גאה בתרבות שהבאנו איתנו מלוב ושיצרנו כאן כולנו יחד בארץ. אני אוהבת מאוד את מדינת ישראל, מתרגשת בכל טקס ובכל יום העצמאות, מאחלת למדינה שלנו לכבוד יום הולדתה ה 75 שהאויבים שלנו מכל עבר לעולם לעולם לא יוכלו לנו, שנהייה מאוחדים כולנו מבפנים ונתמודד מול כל קושי יחד. עם ישראל חי לנצח".

הזוית האישית

גלי הנכדה המתעדת: ש לי קשר מאוד מיוחד עם סבתא שלי, מהרגע שנולדתי עד עלייתי לכיתה א' גרתי בסמוך מאוד אליה, היא דאגה ודואגת לי מאז ותמיד, מפנקת ומכינה לי את המאכלים שאני הכי אוהבת, היה לה קשר מאוד מיוחד ואוהב לאבא שלי היקר. סיפור חייה של סבתא שלי שנחשף בפניי בזכות תכנית זו, גרם לי להכיר אותה יותר, את ילדותה, משפחתה, היסטוריה מרשימה ומרתקת, העוצמות שלה, האהבה העצומה והעשייה שלה למען משפחתה. את האהבה והגאווה שלה למדינת ישראל, את הציונות, הדחיפה שלה ושל סבי לשירות משמעותי והשרישו לילדיהם ולנכדיהם ששירתו כקצינים וכחיילים מצטיינים. היה לי מאוד מעניין לראיין את סבתי ולשמוע ממנה על סיפורה המרגש והמרתק. הייתי רוצה לאחל לה שתמשיך להיות סבתא מדהימה כמו שהיא, שתמיד תשמח ותהיה בריאה, ואני אוהבת אותה המון.