מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלנו מתרחש בטורקיה בשנת 1952. לסבא שלי קוראים דוד בן שוהם והוא נולד בעיר איזמיר שבטורקיה להורים ג'ויה וחיים בן שוהם. הייתה לו ילדות שמחה ומלאה בחוויות טובות, הוא גר בשכונה יהודית והיו לו הרבה חברים יהודים מסביבו.

היה להם בית גדול עם חצר וחדר לכל ילד. סבא שלי למד בבית ספר בשם אליאנס וכל יום לאחר סיום הלימודים הוא היה הולך לשיעורי תורה ועברית. בשבתות החברים היו נפגשים והולכים לראות סרט ביחד ללא ההורים (והוא היה רק בן 10).

בשנת 1963 ההורים של סבא שלי החליטו לעלות לארץ ישראל. הם הפליגו באונייה ישירות  לנמל חיפה ומשם ישר לעיר לוד. בלוד הם קיבלו דירה עם שני חדרים – חדר אחד להורים של סבא שלי וחדר נוסף לארבעת הילדים. אפשר להגיד שהיה די צפוף בבית החדש בישראל..

ביום הראשון בו סבא שלי הלך ללמוד בבית הספר, אימא שלו שלחה אותו עם חליפה ועניבה כפי שהיה נהוג בטורקיה. מיד כשהוא חזר הביתה הוא הודיע לאימא שלו שהוא יותר לא לובש חליפה כי כל הילדים צחקו עליו, מאחר ובישראל לא היה נהוג ללכת כך לבית הספר. השיעורים בעברית שהוא קיבל בטורקיה עזרו לו מעט והוא ידע כמה מילים בסיסיות, אבל העזרה הגיעה בעיקר מחבריו לכיתה כי הם היו ותיקים יותר בארץ והם גם ידעו לדבר לאדינו וכך הם תרגמו את התשובות שלו למורים ואת ההסברים של המורים לסבא שלי .

לאחר סיום בית הספר היסודי סבא שלי עבר ללמוד בפנימייה של חיל הים, הוא היה חוזר רק פעם בשבועיים הביתה. הוא אהב מאוד את הים ולכן לא הפריע לו שהוא חזר רק פעם בשבועיים.

מיד לאחר סיום הלימודים הוא התגייס לחיל הים ושירת בשארם א-שייח, הוא השתתף במלחמת יום הכיפורים וסיפר לי איך בלילה אחד העירו את כל הבסיס כי המצרים תקפו את הבסיס ואת האוניות והם היו צריכים להוציא את האוניות מהנמל כדי שלא יוכלו לפגוע בהם.

לאחר השחרור מהצבא סבא שלי מצא עבודה בצי הסוחר כמכונאי מס' 3. הוא הגיע לכל מיני מקומות רחוקים וארצות רחוקות שהייתי רוצה לבקר בהם יום אחד. אחרי כמה שנים טובות במהלכן הוא עבד בצי הסוחר, הייתה שביתה גדולה של הימאים וסבא שלי נאלץ לשבת בבית כמה חודשים ללא עבודה. אימא שלו לא אהבה את זה שהוא יושב בבית ללא עבודה ושלחה אותו לחפש עבודה אחרת. הוא מצא עבודה בתעשייה האווירית, הוא חשב שזה יהיה זמני עד שהשביתה תיגמר אבל הוא נשאר שם 40 שנה.

עכשיו הוא בפנסיה והוא נהנה מכל רגע … את חלק מהזמן שלו הוא מבלה באילת וחלק מהזמן הוא מבלה איתנו, הנכדים, במודיעין. הוא אוהב לעשות הליכות והולך להרצאות פעם בשבוע, ואם תשאלו אותו האם הוא אוהב את הפנסיה – הוא יגיד לכם שחבל שהוא לא פרש כבר לפני עשר שנים..

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייו של סבא שלי, בזכות הסיפור הזה אימא שלי ואני עלינו למחסן לחפש תמונות והיה מאוד מעניין לעבור על תמונות ישנות בארגזים ולשמוע על הסיפורים שמאחורי התמונות. הסיפור של סבא שלי הזכיר לי גם את סבתא שלי שנפטרה לפני שבע שנים ומאוד אהבתי אותה.

אני מאחל לסבא שלי המון בריאות ועוד הרבה שנים טובות. שהוא יגשים את כל חלומותיו ושימשיך לבלות איתנו. Başarıyla – בהצלחה!