מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית טואף, נולדתי בשנת 1962 להוריי אילנה תבדל"א ולצאלח ז"ל, שעלו עם משפחותיהם מעיראק בשנת 1951. יש לי שני אחים, רפי ושלומי. גדלתי והתחנכתי ברמת השרון.

סבתי רחל ז"ל, שהתאלמנה מסבי שלמה ז"ל 13 שנים לאחר שעלתה ארצה, התגוררה לצד הוריי כל השנים ואבי שהיה הבכור בבנים דאג לה ולמשפחה כולה. לימים, דודיי ודודותיי שהקימו משפחות הרבו לבקר את הסבתא רחל, ובימים ההם של פעם עם המפגשים המשפחתיים, נוצרה לנו הילדים בכל הגילאים חווית ילדות בלתי נשכחת. הסבתא רחל ז"ל שמחה מביקורי המשפחה, הדבר היה ממלא אותה וזה איחד את כל המשפחה בצורה מופלאה. המשפחה מנתה 31 נכדים ו- 18 נינים, וכל מפגש היה ששון ושמחה. בילדותנו למשפחה היו בחצר, לול תרנגולים, שובך יונים, כבש, עז ועוד. ובחצר היו עצי פרי רבים.

משפחתו של סבא רבא שלמה

בית הוריי היה בשכונת מורשה ברמת השרון, בשכנות לבית סבא וסבתא מצד אבא, שלהם היו תשעה ילדים. את סבא טבח שלמה ז"ל איני זוכרת כי נפטר בהיותי בת שנה, אולם את פועלו וחשיבותו לדורות הבאים שומעת עד עצם היום הזה.

בעיראק היה לו מפעל לייצור חליפות גברים, הוא העסיק עובדים, עד לאירוע אנטישמי שקרה, בו מוסלמים שרפו לו את העסק. בעקבות כך שינה את עיסוקו ופנה להוראה, לימד בבתי ספר יהודיים, עברית תנכית ציונית וגם בכך הסתכן, כי ללמד עברית באותה תקופה היה מסוכן. במקביל למד הסמכה להיות רב.

בארץ המשיך את ההסמכה לרבנות בירושלים, כשכל נסיעה שלו לירושלים וחזרה הייתה מסוכנת, בגלל מארבים שהיו בדרך. הוא עסק בהוראה וחינך את הדור הצעיר, השיא זוגות, לימד בנים לבר מצווה והעלה אותם לתורה ועוד ועוד.

הרב הספרדי הראשון ברמת השרון

בארץ, היה הרב הספרדי הראשון ברמת השרון, ובנה ויסד את בית הכנסת "תפארת ציון" שליד ביתו. לימים, בניתי את ביתי יחד עם אורי בעלי, ואנו גרים בו עד עצם היום הזה. בית כנסת זה קיים ופעיל עדיין, ובכניסה חקוקה הקדשה לזכרו, ומעל התיבה מאירה נברשת מרשימה לזכרו.

את העצים לבניית המבנה הזמני הראשון לבית כנסת, הביא סבא שלמה ז"ל מהמעברה שבה גר עם אשתו וילדיו בשנתיים הראשונות לאחר עלייתם לארץ ישראל.

המפגשים המדהימים של הביחד בבית סבתא רחל נגדעו עקב פטירתה בשנת 1989 כשהיא בת 80. באותה שנה 1989 קרה למשפחה אסון, כשבן דודי האהוב, שלומי טבח ז"ל שהיה קרוי על שם סבי, נהרג בתאונת אימונים בהתהפכות הטנק שפיקד עליו.

סמל ראשון שלמה-סלמן טבח, משמאל – דף לזכרו באתר יזכור

מאז ועד היום אנחנו מחבקים את הוריו צביה וציון ואת אחותו נאוה, בטקסי זיכרון ובכל הזדמנות. המשפחה הנציחה את כל יקיריה החסרים בבית הכנסת "תפארת ציון" שסבא שלמה יסד.

משפחתה של סבתא רבתא אילנה

הזכרתי את משפחתו של אבי כי בעיקר איתה גדלתי באהבה רבה, ישנם גם את הורי אמי אילנה שתבדל"א – סבתא רחל ז"ל וסבא מרדכי ז"ל, שעלו לארץ  בשנת 1951 יחד עם 11 ילדיהם. סבי מרדכי ז"ל עזב עסק משגשג של חמוצים קטניות ופיצוחים שפרנס את המשפחה שנים רבות, לטובת העלייה לארץ. לאחר מגורים של שנתיים במעברת נחלת יהודה, השתכנו בבית בשכונת נווה צדק בתל אביב.

גם הם העניקו לכולנו אהבה אינסופית וללא תנאי. מהביקורים בנווה צדק של פעם, זכורות לי חוויות מדהימות, מפגשים עם בני דודים ודודים, בבית קטן בן שני חדרים שעדיין קיים שם, מי היה מאמין איך בית כל כך קטן שיכן את כולנו. ואיך סבתא רחל ז"ל הצליחה להאכיל את השבט השלם שלה משתי פתיליות ומטבח קטן. גם בנווה צדק, כל דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה, מזמינות את כולם. כיום אותם בתים חלקם משופצים, וחלקם בנויים מחדש עם דלתות סגורות, וחומות גבוהות.

פרעות ופוגרומים בקהילה היהודית בעיראק

בילדותנו היינו מוקפים בשלושה דורות שעלו מעיראק, לא היינו עדים לשיח על הרדיפות ביהודים, ולכן לא עלה בידינו לתעד עדויות של הדורות שחוו אנטישמיות, פרעות ופוגרומים בעיראק בשל היותם יהודים, מאחר והם העדיפו פחות לשתף, הם די שמרו את זה לעצמם. הם לא הרבו לספר על מנת לגונן עלינו מאירועים מחרידים שחוו, וכי האמינו שהגיעו לארץ המובטחת, וכאן לא יאונה להם או לנו רע. מאבי שמענו מעט, הוא סיפר לנו שלפני מלחמת העולם השנייה, מוסלמים רצחו יהודים על מנת לגנוב את בתיהם. היו הגבלות של לימודים לילדים יהודיים, ולכן בנות רבות לא נשלחו ללימודים הן בגלל זה והן בגלל הפחד שיאונה להן רע.

בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיטלר נפגש עם המנהיג דאז בעיראק והתעמולה כבר הייתה בעיראק נגד היהודים בעיצומה, המוסלמים הבינו שהגרמנים נגד היהודים ושהנאצים יגיעו גם לעיראק לנקותה מיהודים, החלו להתרחש פרעות והיהודים הסתגרו וחיו בפחד. האירועים התגלגלו לשיא שהתחיל בערב אחד, ערב שבועות בשנת 1941, שזה חג מיוחד ליהודים בגולה, המוסלמים החלו להתפרע ברחובות, לתקוף יהודים ברחובות ובבתיהם, יש עדויות שאלפים נרצחו ונטמנו בקבר אחים. רבים אחרים נפצעו, בתיהם ועסקיהם שסומנו קודם לכן נבזזו, ורק לאחר כמה ימים בהתערבות הצבא הבריטי נפסקו הפרעות.

אמי אילנה, תבדל"א, מספרת את סיפורה מאותם אירועים כשהיא בת 14 בלבד, איך הסתגרו בביתם ואיך הצילה את אחיה הגדול ממנה, כשהיה באותה עת במנוסה לכוון ביתם. לאירועי האנטישמיות בשנת 1941 קראו "פרהוד".

ארץ ישראל של פעם (עלייה, תקומה, התיישבות)

אני יכולה לספר על ילדותי שהייתי בת להורים עולים חדשים שהיו בסך הכל 11 שנים בארץ כשנולדתי, הם הספיקו להינשא ולהקים משפחה כשאני הבת השנייה, אחות לרפי שגדול ממני ב שש שנים, ובהמשך אחות לשלומי, שקטן ממני בשנתיים. הוריי ומשפחותיהם עברו מסע של ממש על מנת להגיע ארצה.

מסיפורי סבתי רחל טבח ז"ל – חלומם במשפחה היה להגיע לארץ ישראל, חלום שעבר מדור לדור, חלום של אלפי שנות גלות ומורשת מפוארת. הם התכוננו לאירוע המכונן, בנאיביות תפרו לבנים חליפות ועניבות, לבנות תפרו שמלות, ארזו את חפציהם החשובים ביותר ואת כל היתר, זהב תכשיטים ועוד פריטים יקרי ערך, כספים וזיכרונות של מאות שנים, הותירו מאחור. הם התפנו לרחבת בית הכנסת הגדול מוכנים להעברתם לשדה התעופה. משפחה שעזבה את ביתה – הממשלה מיד נעלה את הבית במטרה אחת, לשים את ידה על הנכס ועל תכולתו, ולא היה ניתן לחזור אליו. במסע קשה בן ימים עלו לא כולם ביחד (בגלל אילוצים) על הטיסות לארץ ישראל.

בגלל ההתפצלות בהגעה לארץ, שמות המשפחה של שני אחיו של אבי, שעלו לטיסה הראשונה וגם של אבי, היו חכם, ושל יתר בני המשפחה שהגיעו עם סבי היה טבח. זאת מאחר שבעיראק לא היו שמות משפחה, אלא זיהו משפחות לפי עיסוק הסבא. הסבא של סבי היה טבח אירועים, והסבא של אבי ושני אחיו היה חכם/רב (לכן שמות המשפחה – חכם, וטבח). בהגיעם ארצה, הממשלה שיכנה אותם במעברה שבשער עלייה, לאחר מכן העבירה אותם למעברת פרדס חנה, בשתיהן גרו באוהלים ולאחר מכן למעברת רמת השרון, שם גרו בצריפונים (שכיום היא שכונת המשתלה). מעברה היא מחנה של אוהלים/צריפונים, עם מזרנים, שירותים ומקלחות משותפות בחוץ.

ההלם היה רב, הילדים הצעירים סירבו לתנאים ובכו הרבה. המזון היה בהקצבה ועם תלושים, היה על האם להאכיל משפחה בת הרבה נפשות במצרכים שלא הכירה, והיה עליה למצוא פתרונות ורעיונות לצורך הקיום בתנאים הירודים.

סבתא רחל סיפרה שהיא אספה את כל העניבות של הבנים, קשרה אחת לשנייה ויצרה חבל כביסה ששימש אותה לתליית כביסה מחוץ לאוהל, מאחר ולבוש עם עניבה לא היה בו כבר צורך במגורים באוהל. עוד סיפרה שהתוספת שהיו רגילים לאכול הייתה אורז, אולם היה מחסור באורז באותה תקופה. הם קיבלו את הפתיתים, שזה סוג של פסטה, שלא הכירו כלל – בתקופה ההיא בן גוריון ביקש ממפעלי המזון לייצר במקום הפסטה משהו שיראה כמו אורז, על מנת שיהיה תחליף לאורז החסר. אז כפי שרבים קראו לפתיתים, גם סבתי קראה להם – "אורז בן גוריון". קיבלו בהקצבה הכל, במקום בשר קיבלו טונה בשימורים. הם היו רגילים לאכול תבשילים של כיסוני סולת (קובה) עם בשר בפנים. אז גם בגלל המחסור בבשר, הכינה משימורי הטונה שקיבלו, מילוי לכיסון הזה שנקרא קובה.

ציונות

מסיפוריו של אבא שלי צלאח ז"ל (את הסיפור הזה שמענו ממנחמים שהגיעו לשבעה של אבא, לא שמענו מפיו כי הסתבר שהחרדות שסבל מהן כל חייו היו בגלל האירוע הזה): אבא בעיראק עסק בהוראה, ובימים שלפני קום המדינה וגם לאחריה, השתתף כמו רבים אחרים בהפצת תעמולה במחתרת, הם סיפקו חדשות בדבר המדינה החדשה וניסו לקדם את הרעיון למשפחות בדבר עזיבתם את עיראק ועלייתם לארץ ישראל. למרות פחדם של היהודים מהמוסלמים, הרעיון לעזוב את הידוע והקבוע, משפחות עם ילדים קטנים, עם הורים מבוגרים, אל הלא נודע, היה קשה לביצוע. היה צורך להכניס לתודעה את המבצע הזה לעזיבת עיראק לטובת עליה והשתקעות בארץ ישראל. אבא שלי ביחד עם שני חבריו עסקו בכך בסתר מתוך קומת המרתף שבבית הוריו. בעיראק מי שעסק בתעמולה מהסוג הזה, דינו היה מוות.

כשהמשפחה החליטה לעזוב את הבית ולעלות לארץ, עיכבו את כל המשפחה מספר ימים בשדה התעופה על מנת לבצע בדיקות לגבי אבי. בתנאים שנוצרו שם בשדה התעופה, ההורים עם שישה ילדים נאלצו לצאת בטיסה אחת, שני אחים נוספים נאלצו לצאת בטיסה נפרדת, ואבי נותר בעיראק לצורך הבירור. דבר שגרם לו לדאגה וחרדה מהעומד להתרחש עליו.

בזמן ההמתנה הזה שהה בבית דודו, שעדיין לא יצא מעיראק. לאחר שלושה חודשי בדיקות שלא מצאו דבר למזלו, הממשל הסכים להעלות את אבי ארצה.

מסיפורי אבי ז"ל

אבא עלה לארץ בגיל 22, הספיק לשרת בצה"ל במודיעין כמתורגמן לשפה הערבית, גם את המילואים עשה בתפקיד זה. בתחילת דרכו נאלץ לעבוד בבניין וגם בחקלאות על מנת לעזור בפרנסת הוריו ומשפחתו שבדיוק נקלטה במדינה.

בהמשך עשה תפקידי חשבונאות בבנקים במשך עשרות שנים עד ליציאתו לגמלאות.

אבי ז"ל

מלחמת ששת הימים

אירוע שחרוט בזיכרוני, ואני רק בת 5. מלחמת ששת הימים, התקבצו בביתנו ובבית הסבתא רחל הצמוד בני משפחה רבים מאחר והגברים במשפחה גוייסו למלחמה. טרם גיוסם, בהוראת הצבא נחפרו על ידם שוחות בחצר ומסביבן המון שקי חול, הסתירו כל מקור של אור וביצעו כל מה שנדרש על מנת ליצור "האפלה". כשהחלו האזעקות אני זוכרת את הריצה של כולנו בלילה בחושך מוחלט לשוחות, נשים וטף, וזה אירוע שלעולם לא אשכח.

סיפורו של מקום – שכונת מורשה, רמת השרון

שכונת מורשה והמושבה רמת השרון משנות ה 60 עד שנות ה 80: בתים פרטיים קטנים יחסית, דלתות פתוחות לכולם, ארוחות חמות לכל מי שמגיע, תמיד יש מספיק לכולם ותמיד באהבה. היו משפחות מרובות ילדים, שפות זרות של ההורים ושל הסבים והסבתות, כל משפחה ומוצאה, אנחנו היינו ילדי העולים מעיראק.

מלבד החצרות בבתים עם עצי הפרי השופעים, היה שטח ירוק במפלס גבוה מהבתים, מלא בסביונים וכלניות בעונה, שנהגנו לשחק שם והיה קרוי בפינו "הגבעה", כיום זו גינה ציבורית יפה ומטופחת. שם פגשנו שכנים, חברים, בשדות רעו פרות, סוסים, עיזים וכבשים שהיו שייכים למשפחות. זאת הייתה ילדות יפה מאין כמוה. בהיותנו ילדים דיברנו רק עברית, ומבחינתנו זאת הייתה בושה לנהל שיחה עם הדורות הקודמים בשפה אחרת, אני הבנתי את כל מה שדיברו אלי בשפה העיראקית, אולם עניתי להם רק בעברית. כיום אני מתגעגעת גם לאנשים היקרים בחיי וגם לשפתם המדהימה.

זיכרונות ילדות ברמת השרון

בילדותי שיחקתי קלאס, מחבואים, מחניים, מרוץ שליחים, גומי חבל ועוד. קראתי עיתון לילדים ונוער (אצבעוני, מעריב לנוער), ובגיל 6 נחשפתי לראשונה לטלוויזיה כשהיה רק ערוץ אחד.

במכולת השכונתית הייתי קונה מצרכים שאפשר היה לקנות בצרכנייה, וחלב טרי היה מסופק על ידי החנווני שהיה עובר לפנות בוקר, ומשאיר בקבוקי זכוכית עם חלב טרי, הכמות הייתה על פי הכסף שאמי השאירה לו במפתן הדלת. לבית הספר היינו צועדים ברגל, זאת הייתה חוויה בפני עצמה: פוגשים חברים ונהנים מהנוף ומהריחות של עצי הפרי בגינות שבדרך. כשרציתי לקבוע עם חברים, קבענו מראש שעה של מפגש ומיקום או שהעברנו פתקים או מכתבים והשארנו בתיבת הדואר.

למדתי מכיתה א' בבית ספר "אלי כהן" עד כתה ח', הייתי פעילה בתנועת "הנוער העובד והלומד" המשכתי שנה בבית הספר עלומים, ושלוש שנים בבית ספר "רוטברג" במגמת חשבונאות.

סיפורי חגים ומועדים בילדות

בילדותי הוריי ומשפחתי המורחבת שמרו על מנהגי החגים, בפסח היה נערך ניקיון מטורף להוצאת חמץ בדיקת חמץ, ליל הסדר כהלכתו, לילדים אפיקומן, בסוכות בניית סוכה וארבעת המינים. בראש השנה כל הטקס עם כל הסממנים בשולחן החג. ביום כיפור ארוחה מפסקת וצום, וכל ארוחת חג הייתה רבת משתתפים וחוויה רוחנית ומסורתית מדהימה. בחנוכה הדלקת חנוכיה. בהחלט נשמרו כל מנהגי החג ונשמרה המסורת שהביאו איתם מעיראק, אך לא בקפדנות כפי שהייתה בעיראק. בכל חג הייתה גם ארוחת חג שהתבשלה ונשמרה חמה על פתיליות, כשהריח היה מציף את האוויר, וזה מה שייחד את  אווירת החג.

מסיפורי אבי ז"ל בעיראק, בגולה, משפחות היו מתחרות ביניהן מי שומרים יותר מסורת ובאיזה אופן. כשהיה מתקרב חג הפסח, משפחות היו שומרות מים נקיים עבור המצות, את החיטה היו מנקים רוחצים ומייבשים, ורק אז היו טוחנים במטחנה מיוחדת לפסח. כל משפחה הייתה מכינה לעצמה בקפדנות יין וחרוסת בעבודת יד, על מנת שיהיה כשר וטרי. בסוכות נגר בנה במיוחד לכל משפחה את הסוכה. עוד אבי נהג לספר שהיה קשר מצוין בקהילה היהודית בין הדתיים לחילוניים.

כיום בביתנו אנחנו חוגגים את החגים כמיטב המסורת והמורשת.

גלגולו של חפץ

סבי השאיר מזכרות חשובות, יומן שניסה לשחזר כשעלה לארץ מאחר וגנזו לו את היומן שכתב בעלייתם לארץ. ליומן קרא – "ספר דברי הימים," בו מתועדים תאריכי לידה של בני המשפחה ותיעודים מעניינים של נהג רכב מוסלמי שניסה לדרוס את שניהם, על הבהלה הגדולה ואיך שהם ניצלו בנס מאותו אירוע, ושיומיים לאחר מכן אותו נהג דרס למוות שני ילדים יהודים באותו מקום. באותו יומן אבי ז"ל המשיך לתעד אירועים במשפחה, וליומן ערך רגשי עצום עבורי, בשל כתבי היד של סבי ואבי ז"ל. סבא שלמה ז"ל הצליח להעלות ארצה תפילין שהיו של סבו אביו הרב יחזקאל, וכן מגילת אסתר עתיקה שהייתה שייכת למשפחה, וספר תורה ששיכן בבית הכנסת שייסד.

פריטים אלה חשובים למורשת משפחתנו ומרגשים אותנו. המנהג של המשפחה המורחבת היא להניח את התפילין הללו בבוקר שלפני יום כיפור כל שנה, ולקרוא במגילת אסתר בפורים כל שנה בבית הכנסת שסבא יסד.

הפריטים העוברים במשפחה

פנקס הזיכרונות של סבא רבא

זה הפנקס שסבא מצא בתנאים של המעברה, לכתוב עליו את הזיכרונות של היומן שלא נתנו לו להעלות מעיראק. רואים על הפנקס שהוא ישן נושן, לפי לוח השנה של שנות ה- 30 בכריכה של הפנקס. שמו: "ספר הימים ותולדות". כך קרא ליומנו, הוא שייך לסבי טבח שלמה ז"ל. אני שומרת עליו כי הוא נשא בתוכו את כתב ידו של סבי ובהמשך של אבי, עם תיעודים היסטוריים על המשפחה, בסגנון כתיבה מיוחד בעיקר של סבי, עברית תנכית ומשפטי הודיה לאל על כל אירוע שקרה. אבי שמר עליו בקפידה עד שנפטר, אני שומרת עליו בקפידה, הוא ויעבור בע"ה בהמשך לילדיי ולנכדיי.

הפנקס של סבא רבא

הקמת המשפחה

נישאתי לאורי חבר ילדותי ,ואנו מתגוררים ברמת השרון עד היום. לנו שני ילדים, מורן ילידת 1982 ורועי יליד 1986.

החיים המקצועיים

בתחילת דרכי עבדתי בבנק אוצר החייל בצהלה כחמש שנים, ובהמשך הרגשתי שעלי לעסוק במה שאני הכי אוהבת, טיפוח ואופנה, לכן הקמתי וניהלתי חנות לממכר טיפוח בישום ודברי אופנה בשם "ילו רוז". בהמשך דרכי הקמתי חנות דומה לממכר דברי אופנה בשם "מורנה". שאני עובדת בה עד היום. שתי החנויות ברחוב סוקולוב ברמת השרון.

החנות מורנה

חלומות

החלום שיש לי הוא שנכדיי ירצו ויוכלו להישאר ברמת השרון, זה החלום שלי כי ערך משפחתי הוא ערך עליון עבורי וקרבה פיזית באותו אזור מגורים עשויה להקל על הקשר המשפחתי. החלום שהיה לי היה בנוף ילדותי היפה והמלא בחוויות היה רמת השרון. כשהתבגרתי, חלומי היה להישאר ברמת השרון, ולהקים את משפחתי ברמת השרון על מנת שילדיי יגדלו באזור הילדות שלי.

חלומי התגשם בגדול, לא רק שחלומי התגשם אלא שזכיתי שגם נכדיי יגדלו באזור הילדות שלי. בתחילת הדרך התגוררנו בדירה קטנה ובדיוק כשרצינו לעבור לעיר אחרת ולדירה יותר גדולה קיבלנו מהוריי חלקה קטנה במתנה שבה התאפשר לנו לבנות את בית חלומותינו.

החיבור שלי למקום שבו נולדתי נובע מהסיפור הבא: הוריי, סבי וסבתי מצד אבי, עשו עלייה בשנות החמישים מעיראק. אחרי מגורים זמניים בשתי מעברות הם הגיעו למעברה (מגורי מעבר זמניים) בכפר הירוק. משם עברו למגורי קבע בשכונת מורשה ברמת השרון. סבי, שהיה מורה ורב ספרדי בשכונה, הקים בית כנסת בצמוד למקום המגורים בשם תפארת ציון. סבי שהצליח בקושי רב להעביר ספר תורה עתיק שיכן אותו בבית הכנסת שהקים. הוריי נישאו והתגוררו ביחידה שצמודה לבית סבי וסבתי.

אני נולדתי בבית זה, גדלתי והתחנכתי ברמת השרון ולימים גיליתי שסבי כתב יומן שבו יש תקציר של יומן שלא אפשרו לו להעלות איתו לארץ. היומן והתקציר שסבי כתב בארץ נמצא עכשיו אצלי ועובר כבר שלושה דורות. ביומן זה קיים משפט שסבי מייחל לילדיו, נכדיו וצאצאיו להשתכן במקום זה, ומרגש לקרוא את זה כי אני ואחי גרים שם. עד היום קיים בית הכנסת ואני מתגוררת בבית סבי וסבתי, ומכאן גם נובע חלומי.

החלום המשותף לי וללינוי הוא לטוס ביחד כל המשפחה ליורו דיסני, אך עדיין לא הגשמנו את חלומנו בהחלט נרצה להגשימו.

ארבעה דורות

הזוית האישית

סבתא עירית: מסר לנכדה לינוי, העבר הוא השורש והבסיס שלנו, שאותו עלינו לשמר, לטפח ולהוקיר. הוא זה שעוטף אותנו, ומעצב אותנו להיות מי שאנחנו בהווה, והוא שמאפשר לנו העצמה בעתיד, ושאותו נגיש במורשת מדור לדור.