מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן כתבן. במהותי אני תל אביבי, אבל תל אביב של אז, של בתים פתוחים ושכונות חברותיות, ולא של מה שהיא הפכה להיות היום – מגדלים מסוגרים ומנוכרים.

נולדתי בשנת 1945 בבית החולים הדסה בתל אביב שהייתה אז בת 36. מדינת ישראל עדיין לא הוקמה והארץ נקראה פלסתינה. השלטון היה בריטי ותעודת הלידה שלי כתובה באנגלית. בשנותיי הראשונות גרנו בשכונת הרכבת, שכונת צריפים ישנים באזור תחנת הרכבת העתיקה, שלא קיימת כבר היום ותחנת האוטובוסים המרכזית, שהיום קוראים לה "הישנה". אזור צפוף עם הרבה בתי מלאכה, תעשיה, מסחר ואבק.

בחופש הגדול בין כיתה ד' לכיתה ה', עברנו לשכונה חדשה, "שיכון" קראו לזה אז. השיכון נקרא בהתחלה סלמה ב' ולימים, רמת הטייסים. השכונה הנמצאת בשוליים המזרחיים של תל אביב, הייתה אז מבודדת ורחוקה מבתי העיר. השטחים סביבה, שהיום בנויים כולם, היו ברובם חקלאיים או נטושים. היה בשיכון בית ספר, ע"ש צבי שפירא, עם שלוש כיתות, א' עד ג'.

בכיתה ה' המשכתי ללמוד בבית הספר הקודם, ע"ש אחד העם, שהיה בלב תל אביב והייתי צריך לנסוע אליו וממנו לבד באוטובוס ציבורי בקו 34, שהיה שונה מאד מהאוטובוסים של היום. המעבר היומיומי ברגל דרך המולת התחנה המרכזית היה הרפתקה המצריכה סיפור משל עצמה. פתיחת דלת היציאה מהאוטובוס נעשתה על ידי הנוסע עצמו שהיה צריך באותו הזמן ללחוץ בכוח רב ידית קפיצית וגם למשוך איתה את הדלת המתקפלת הכבדה. זו הייתה משימה קשה ותמיד קיוויתי שיהיה עוד נוסע מבוגר שיירד בתחנה שלי כדי שלא אצטרך לפתוח בעצמי.

כשהגעתי לכיתה ו' פתחו כיתה חדשה בבית הספר הקטן בשיכון וכל הילדים בגילי, שהיו צריכים עד אז להיטלטל לכל מיני בתי ספר רחוקים, הצטרפו אליה. מאחר ובניין בית הספר עצמו עדיין לא הושלם, הכיתה מוקמה בחדר המיועד לחנות, בתוך המרכז המסחרי הקטן. זה היה חדר צר וארוך, היינו 25 תלמידים וישבנו בשני טורי שולחנות. לא הייתה חצר מגודרת ובהפסקות היינו משחקים סתם בחוץ.

פעם בהפסקה לפני שיעור שלא אהבנו, יצאנו כל הכיתה אל מעבר לבתי השכונה ונכנסנו לשדה חיטה ענק שהשתרע צפונה בשטח שכעת מכוסה בבניינים וכבישים. מזג האוויר היה נעים, השיבולים היו גבוהות מאיתנו ועדיין ירוקות, הלכנו בשורה מתפתלת, נבלענו בין השיבולים כמו במבוך. ריח רענן אפף אותנו והיה כיף. בסוף ההפסקה לא חזרנו לכיתה והמשכנו לטייל. בסוף קיבלנו איזה עונש שכבר אינני זוכר מהו, אבל את חוויית הטיול אני זוכר היטב.

בהמשך למדתי חשמל בתיכון אורט יד סינגאלובסקי, שהיה יוקרתי והיה צריך לעבור בחינת מיון כדי להתקבל אליו. היה לו יתרון גדול, הוא נמצא קרוב מאד לשכונה. הלימודים נמשכו שעות רבות ובהפסקה הגדולה הייתי קופץ הביתה לאכול צהרים.

בצבא הייתי מכונאי מטוסים ואף יצא לי להשתתף בחוויה שהייתה די נדירה אז, של נסיעה לחו"ל. נסעתי לצרפת ללמוד על מטוסים חדשים שעמדו להגיע לחיל האוויר, מיראז' 3J, שבסופו של דבר לא הגיעו לארץ כתוצאה מהאמברגו (איסור מכירת נשק) שצרפת הטילה על ישראל בגלל מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

גם בצבא יצא לי להסתלק ללא פס, מספר פעמים, אך לבדי ולא במסגרת כיתתית.

בילדותי

הזוית האישית

עלמה: החוויה שלי מהפעילות בקשר הרב דורי הייתה טובה בגלל שהיה לי נחמד לבלות קצת עם סבא שלי בלי שאר המשפחה, וגם כי זה היה לי כיף לעבוד עם סבא. אני מאחלת לסבא שלי שהוא ימשיך להיות בריא ושנמשיך לבלות ביחד כי זה כיף.

סבא יוני: היה לי מעניין להיכנס לראש ולעולם של הדור הצעיר. אהבתי לראות איך עלמה משתעשעת עם חברותיה ופועלת בטבעיות במרחבי המחשוב. נוכחתי שוב בחשיבות העברת הזיכרונות והמידע לדור ההמשך – דברים שעבורנו הם ברורים וטריוויאליים, אם לא נעביר ונספר לדור הצעיר, הוא פשוט לא ידע. אני מאחל לך עלמה, שתמשיכי להיות חמודה ומבינה ולומדת ושתחווי הרבה חוויות טובות ומהנות, ואני מצטט את הסבתא שלי: "העיקר שיהיה לך קצת מזל", ואפשר גם הרבה.