מאגר סיפורי מורשת

סבתי נינה רובך בת שבעים ושלוש, נולדה ברוסיה (ברית המועצות)ב 1950 .

כיום היא בפנסיה מאוד אוהבת את ביתה ונכדיה .

הסיפור של סבתא :

" פעם אחת כשהייתי בת עשרים ושלוש (ב 1973)  הפלגתי עם חברה לאורך נהר הוולגה, מניז'ני נובגורוד לסנט פטרסבורג, ל-פטרוזבודסק בירת קרליה , ושטנו על פני האגם, דרך אגם לאדוגה , אגם שהוא גדול מאוד כמו ים. ים זה שייך לאגן הבלטי, לים הבלטי. כשעברנו דרך האגם, מזג האויר היה רגוע  והכל היה טוב , הספינה שלנו שטה לאיטה, ופתאום  התחילה סערה גדולה, הספינה שלנו נזרקה מעלה ומטה, וחשבנו שהגיע הסוף שחיינו אבודים, ושלא נצא בחיים מהסערה. חשבנו שנמות חלילה או נטבע. הרבה אנשים שכבו על הרצפה, כי חששו שהגיע קץ לחייהם.  רוב האנשים היו חולים במחלת ים, וכולם היו במצב קשה ,מבחינה פיזית ונפשית. כל הכלים נשברו זה בזה , גם אני חשבתי שאני אמות, ושלא אצליח לשרוד את הסערה הזו. התחלתי כבר להיפרד מחברתי, ומכולם, כמו כל האחרים.

כל  המאכלים, כל הכלים וכל הבקבוקים מהמזנון, נפלו והכל היה שבור. אבל לקפטן של האונייה לא היה פחד, והוא לא נעצר, והתגבר למרות שראה את תגובת הנוסעים, היה לנו קפטן טוב בספינה, ואלמלא הקפטן, כנראה שלא היינו בחיים, פשוט לא היינו שורדים. כולם כבר נפרדו אחד מהשני מרוב פחד על חייהם.

הייתה סערה כזו שאי אפשר היה להעביר במילים, סערה חזקה מאוד. השמיים היו שחורים ובים היו גלים ענקיים, וברקים זהרו באור מאוד חזק. רעמים הרעישו ברעש מחריש אוזניים, ולמרות זאת כשהגיע הבוקר השמיים והסערה נרגעו והגענו לאי. מאוד שמחנו כשהגענו, כי חשבנו באותו לילה שנמות.

הודינו מאוד לקפטן הספינה, כי אם הוא לא היה מתפקד בקור רוח, כנראה שלא היינו שורדים את הסערה הזאת. זה היה מקרה שאני כנראה לעולם לא אשכח, מקרה מפחיד אך חשוב, שמראה שתמיד אפשר להתגבר על כל צרה.

למדתי שהעיקר שיש רצון להציל את חייך, ואת החיים של בני האדם שבאחריותך. הבנתי שצריך להעריך מאוד את החיים כי החיים שבירים כמו זכוכית וצריך להגן עליהם"

סבתי בצעירותה

הזווית האישית

סבתא נינה רובך והנכדה אלינה השתתפו בתוכני הקשר הרב דורי בבבית ספר אורט מעלות בתשפ"ג 2023