מאגר סיפורי מורשת

שמי אמירה עייני נולדתי בשנת 1948 בעירק. בשנת 1951 כשהייתי בת שלוש הגענו לארץ ישראל.

לקחו אותנו לבאר שבע ונתנו לנו לגור במעברה באוהלים. גרנו באוהל במשך כשמונה חודשים, כמעט שנה. באוהל ישנו על מיטות מברזל ומזרונים מקש. אני זוכרת שבאחד הימים ירד מבול וגשם חזק ירד על האוהל, והאוהל עף.

בבאר שבע הוקמו יותר מעברות מאשר בתל אביב, שכן תל אביב התנגדה להקים מעברות בשטחה, ואילו דוד טוביהו, לימים ראש עיריית באר שבע, הבין שפיתוח באר שבע מותנה ביישובה בעולים חדשים, שהם כחומר ביד היוצר. לא היה לו ספק שאת הנגב ייבנו עולים חדשים, דווקא משום שאין להם בית אחר. בהתאם למדיניות זו, ביוני 1950 קיבל ראש עיריית באר שבע, דוד טוביהו, מכתב שבו נאמר שמחלקת הקליטה של הסוכנות תקים מחנה עבודה לשיכון הזמני של 650 משפחות עולים. מחלקת הקליטה שלחה נציג מיוחד שידאג להקמת המחנה.

למעשה הוקמו שני מחנות אוהלים בעלי אופי עירוני, מעברה א' ומעברה ב'. תושבי המעברה הורכבו בעיקר מתושבי מחנות העולים באר יעקב, בית ליד ופרדס חנה ומעולים חדשים נוספים שהגיעו לארץ. המגורים בשתי המעברות היו באוהלים, פחונים, בדונים וצריפי עץ. הצריפים היו מורכבים מחדר שינה אחד וסלון שבהם היו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף היה כיור במטבח שבו היו מים זורמים.

אנחנו היינו ילדים קטנים, ואני הייתי הכי גדולה מכל אחיי. אחי אבנר היה בן שנתיים ואחי נחום היה בן שנה, ואני הייתי בת ארבע. האוהל עף וכל הדברים שלנו צפו, אז אבא ואמא שלי הרימו אותנו, ולקחו אותנו למקלחונים מפח, שמו אותנו שמה, ובינתיים ניסו להציל כמה שיכלו מהדברים שנשארו באוהל.

במקלחונים היינו עשר משפחות. לחיות בתוך המקלחונים היה בלתי סביר, לכן אבא שלי ועוד כמה אנשים פרצו את בית העירייה, ואת הלשכה של ראש העיר, וכולנו העברנו את הלילה הגשום שם. כשגילו אותנו בתוך בניין העירייה לא עשו לנו כלום, כי הם הצילו אותנו הילדים.

באותו לילה ישנו שם ביחד כשלושים אנשים. מאז אבא שלי לא רצה לגור יותר בבאר שבע , כי כשיורד מעט גשם הכל צף. אני זוכרת שבתור ילדים היה לנו כיף אבל המבוגרים סבלו. גרנו בבאר שבע במשך שנה, ואז עברנו לגור בטירת הכרמל. טִירַת כַּרְמֶל היא עיר במחוז חיפה בישראל. טירת כרמל ממוקמת בין המורדות המערביים של הר הכרמל לבין הים התיכון, דרומית לחיפה בסמוך לכביש 4, הכביש הישן מחיפה לתל אביב. לטירת כרמל רצועת חוף באורך של 2.5 ק"מ. ויקיפדיה

הזווית האישית

נוגה: מהזווית שלי ,הסיפור הזה הוא סיפור מעניין, כי בתקופה הזאת כמעט כולם גרים בבתים, ובתקופה שלהם גרו באוהלים, וממש הופתעתי שסבתא שלי סיפרה, שהיא לא פחדה. במקומה אני הייתי ממש פוחדת. בתקופה שלנו סיפור כזה בחיים לא יקרה, שיפרצו לבית העירייה ושיעוף הבית שלנו ,בסיפור שלה זה האוהל, וזה גם היה ממש מסקרן, וכיף לשמוע את החוויה של סבתא.