מאגר סיפורי מורשת

שמי איליה בלובמן, נולדתי בתאריך 6.1.1947 באוקראינה בעיר ז'מרינקה לאימא אידה קיפניס ואבא וולף בלובמן.

אימא נולדה בויניצה והייתה נשואה, היו לה שני ילדים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הגרמנים הגיעו אל העיר שלה ופקדו על כל הגברים להתגייס לצבא. במלחמה בעלה נהרג וגם הבן הגדול שלה נרצח על ידי הנאצים. את כל שאר היהודים הכריחו ללכת בשיירה ארוכה אל היערות, שם הם הוצאו להורג או נקברו חיים בתוך בורות. הדרך הייתה קשה, היה קר מאוד והמראות היו קשים מנשוא. אימא שלי ראתה איך היהודיות משליכות את התינוקות שלהן בצידי הדרך כדי שהם ישארו בחיים.

אמי המשיכה לצעוד קילומטרים בקור ובשלג עם התינוק שלה על הידיים ולא ויתרה. כשהיא הגיעה ליער, פגש אותה קצין גרמני ומכיון שאימא שלי הייתה אישה יפה עם עיניים כחולות, היא לא נראתה כיהודיה. הקצין שאל אותה מי היא ומאיפה היא. היא ענתה לו שהיא מאוקראינה והוא אמר לה לצאת מהיער. אימא שלי צעדה בתוך היער הרבה מאוד זמן והגיעה שוב לאותו המקום, ושוב פגש אותה הקצין. הפעם הוא לקח אותה החוצה מהיער. לויניצה היא צעדה ברגל דרך הכפרים שהיו מסביב. היא שהתה קצת בכל כפר עד שהגיעה לז'מרינקה, שם בזמן המלחמה היה גטו רומני והרומנים לא הרגו יהודים, רק דרשו מהם לעבוד ולסדר ולמכור כל מיני דברים.

כשהמלחמה נגמרה אימא שלי נשארה בז'מרינקה והצליחה לפגוש שתי אחיות שלה ששרדו את השואה. הן חיו אחת ליד השנייה. החיים היו קשים מאוד, היא גידלה את הבן שלה לבד ולא היה להם אוכל ולא כסף. היא עבדה בשוק ומכרה כל מיני חפצים ובגדים לגויים כדי שיהיה לה כסף לאוכל. ואז האחיות שלה הכירו לה את אבא שלי, וולף. בהתחלה היא לא הסכימה, אבל עם הזמן התרצתה והכירה אותו והם התחתנו.

גם לאבא שלי הייתה משפחה שנספתה כולה בשואה. להורים שלי היו שני ילדים – אני ואחותי רופינה וכמובן אחי החורג חיים. אימא שלי הייתה חולה מאוד אחרי השואה ולא יכלה לטפל בנו, אז היא הביאה אותנו לבית יתומים ושם היינו תקופה עד שהיא החלימה. בגיל 6 אבא שלי נפטר והיה מצב כלכלי מאוד קשה בבית. אחי חיים נסע לעיר אחרת ללמוד מקצוע ואני הייתי צריך לעזור בפרנסה אז עזבתי את בית הספר והלכתי לעבוד בתור סבל לחנויות. בהמשך למדתי להיות מוסכניק ואז אימא שלי מכרה את הבית ועברנו לויניצה, שהייתה עיר יותר גדולה. כל אחד מהאחים עבד ועזר בפרנסה של הבית. חלפו כמה שנים ובזמן הזה אני התגייסתי לצבא וחזרתי הביתה רק אחרי שלוש שנים. בינתיים אחי חיים עלה לארץ ישראל.

העלייה לארץ

אחרי תקופה מסויימת חיים אחי התקשר לאימא ואמר שהוא סידר לנו את כל הניירות כדי שנוכל לעלות כולנו לארץ ישראל. לנו היה לא כסף לקנות כרטיסי טיסה ואחי לקח הלוואות כדי לשלם עבור הכל. ארזנו את מה שיכולנו לקחת ונסענו מויניצה ללבוב ומשם לאוסטריה, שם חיכינו כמה ימים עד שהמטוס מישראל הגיע. בשנת 1974 נחתנו בישראל ואחי חיכה לנו בשדה התעופה לקחת אותנו בינתיים אליו הביתה. סידרו לי שאני אלך ללמוד באולפן בשפיים שם גם למדתי וגם עבדתי. לצערי הרב לא סיימתי את הלימודים באולפן, כי אחרי תקופה מסוימת אחי אמר לי שאני חייב ללכת לעבוד כדי לשלם את החובות עבור ההלוואה שהוא לקח. בינתיים המדינה סידרה לאימא שלי דירה בחולון ואני עבדתי שם במפעל כדי לעזור בפרנסה. עבדתי שם 18 שנה.

חפץ מיוחד העובר במשפחה

ארזנו את מעט הדברים שהיו לנו בדירה של אחי ועברנו – אימא שלי אחותי ואני – לדירה בחולון. הסמובר הוא אחד הדברים שאני זוכר שהגיע עם אימא שלי לארץ. כשהיא נפטרה, הצלחתי לקחת אותו אלי הביתה (כי לצערי את כל שאר החפצים אחי הוציא מהבית שלה ומכר אותם בלי לשאול אותי). החפץ הזה הגיע איתה מאוקראינה, היא לא ויתרה עליו ושמרה עליו מכל משמר, כנראה שהייתה לו משמעות גדולה עבורה אבל אני לא יודע מה המשמעות. לא שאלתי והיא לא סיפרה. אבל מכיוון שידעתי כמה הוא חשוב לה אז זה הדבר היחידי שממש התעקשתי לקחת ואני שומר עליו עד היום.

נישואים ובניית המשפחה

אחרי תקופה מסוימת, מישהו מהעבודה אמר שיש לו מישהי להכיר לי, קוראים לה ברכה, היא גרה בנתניה והיא מאוד יפה. הייתי נוסע מחולון לנתניה אחרי העבודה עם שני אוטובוסים והיינו יוצאים, ככה הכרנו אחד את השנייה. אחרי תקופה קצרה ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה, נסעתי לאימא שלה וביקשתי להתחתן איתה. בתאריך 6.1.1977 התחתנו. כעבור שנה נולדה לנו הבת הבכורה שלנו, יהודית – אימא שלך. אחר כך נולד לנו בן – זאביק ואז בת – עידית ואז בן אחרון בשם עידן.

שתי הבנות שלנו נשואות ויש לנו חמש נכדות מהממות שגורמות לנו המון נחת ואושר. אנחנו נפגשים אחת לחודש ביום שישי לארוחת שישי כשכולם מגיעים אלינו ואישתי מבשלת ודואגת לכולם. ימי הולדת של כולם אנחנו תמיד חוגגים יחד וגם את רוב החגים אנחנו משתדלים לחגוג ביחד, במיוחד חגים כמו ראש השנה ופסח. לאישתי ולי לא הייתה משפחה גדולה, הרוב ניספו בשואה ואלה שהיו בארץ באיזשהו שלב בחיים – הקשר איתם נותק ולכן היה לנו מאוד חשוב שתהיה לנו משפחה גדולה ושהאחים והאחיות יהיו מאוחדים. אנחנו כל כך מאושרים ונהנים שכולם אצלנו בבית ושיש רעש וצחוק של ילדים, אנו מאחלים ומתפללים שנזכה לחתן את כולם ולהנות מהם עוד הרבה מאוד שנים.

המשפחה של סבא, חלקה נספתה בשואה

כיום אני פנסיונר בן 75 ונמצא בבית. לצערי אני לא יכול לעבוד או להתאמץ יותר מדי בגלל שלפני כמה שנים עברתי התקף לב ושלושה צנתורים, אבל אני שומר על כושר ועושה הליכות כל יום. בשאר הזמן הפנוי שלי אני עוזר לאישתי במה שהיא צריכה, אם זה סידורים או קניות. למדתי עם הזמן לגלוש באינטרנט ואני נהנה מזה מאוד, אני יושב כל יום על המחשב ורואה תוכניות וסרטונים שמענינים אותי.

הזוית האישית

סבא איליה: נהניתי מאוד לספר לנכדה הבכורה שלי את סיפור העלייה שלי לארץ ישראל ואת קורות חיי. הראיון החזיר אותי הרבה שנים לאחור, התרגשתי לחפש את התמונות שלי מפעם ולהראות ולהסביר לנכדתי מהי כל תמונה. במיוחד נהניתי מזמן איכות שלי ושלה. אני אוהב לבלות איתה. היא ראיינה אותי בצורה נפלאה, הקשיבה והתעניינה.

רוני הנכדה: מאוד נהניתי לראיין את סבא שלי, הכרתי את סבא שלי בצורה אחרת ושמעתי את הסיפורים האלה בפעם הראשונה. שמחתי שהוא שיתף אותי בכל הדברים שהוא חווה בדרך לארץ ישראל, התרגשתי לשמוע איך הוא הכיר את סבתא שלי ואיך הוא דיבר עליה עם המון אהבה. נהניתי מאוד להיות איתו בזמן איכות רק הוא ואני, והכי נהניתי שהוא פינק אותי בתה ממש טעים. אני הכי אוהבת שסבא מכין לי תה עם לימון.