מאגר סיפורי מורשת

שמי רקל, ובעברית רחל, נקראתי על שם סבתא שלי מצד אבא שנפטרה הרבה שנים עוד לפני שנולדתי. נולדתי בארגנטינה שבדרום אמריקה, בעיר הבירה בואנוס איירס.

גדלתי בשכונה בה גרו הרבה משפחות יהודיות ומהגרים מספרד ואיטליה. בשכונה היו שלושה בתי ספר יהודים, ואני למדתי באחד מהם שקראו לו "בית ספר תל אביב מרכז". גרתי בבית גדול מאוד עם שמונה חדרים, חצר גדולה בה שיחקתי עם אחי, חברות והכלב בובי. בבית היה מטבח. אימא בישלה בו ובסופי שבוע אבא היה עושה בשר על האש, "אסאדו".

התקלחנו כמו כולם באמבטיה. היה חדר כביסה עם מכונת כביסה לא אוטומטית, שזה אומר שהיו צריכים לסחוט הכל ידני. היו טלויוזיות קטנות עם מסך שחור לבן, והכל היה מדובב לספרדית. השכונה היתה גדולה, עם בתים פרטים בלבד, ללא בנינים. היו מכולות, אטליז, חנות ליצור פסטה, מסעדות, הרבה פיצריות, ובית קולנוע. הים, שהיה בעצם האוקינוס האטלנטי, נמצא 400 ק"מ מהבית שגרתי בו, ובחופש הגדול היינו נופשים שם בעיר שקוראים לה "מאר דל פלאטה", הינו נוסעים במכונית במשך שש שעות כדי להגיע לשם.

בבית הספר בו למדתי היה בית כנסת אליו היינו הולכים עם ההורים שלי בחגים. שם אבי היה אברהם פסח גולשטיין, יליד ורשה שבפולין. כשהגיע עם הוריו לארגנטינה בגיל 5, הם גרו באדמות שהברון הירש נתן לאנשים שהגיעו מאירופה כדי לעבוד בחקלאות. בגיל 19 נסע לעיר הבירה כדי להיות עצמאי. היה לו מאוד קשה למצוא עבודה בגלל שהשם שלו היה יהודי ולא כל כך אהבו בתקופה הזו את היהודים, לכן נאלץ להחליף את השם פסח לשם יותר איטלקי, שזה היה פסקואל.

הוא מצא עבודה ומאז קראו לו פסקואל. כשעלה לארץ קראו לו בשם זה. אמי בטי, ילידת ארגנטינה, הייתה מבשלת אוכל מסורתי ארגנטינאי כמו אמפנדס, אלפחורס, צורוס, עוגות עם דולסה דה לצה (ריבת חלב) והרבה בשר. יש לי אח אחד שקוראים לו לאונרדו, על שם סבא שלי מצד אימא שקראו לו לאון. ההורים הקימו מפעל טקסטיל, היו להם מכונות גדולות שיצרו בדים וסוודרים.

אבא שלי פסקואל היה איש שאהב מוסיקה, מצוין במתמטיקה, ומצחיק ועם מוסר עבודה גבוה. אימא שלי, בטי ארליך, הייתה אישה מאוד עדינה ונעימה, אשת שיחה ובעלת רגישות גדולה. האחים של אימא גרו בארגנטינה והכרתי את כולם. האחים של אבא נספו בשואה, חוץ מאחות שהגיעה יחד עם אבא שלי לארגנטינה. היהודים בבואנוס איירס נפגשים עד היום במועדונים חברתיים ובחגים ושבתות בבתי הכנסת.

בטי ואברהם פסקואל גולדשטיין

זיכרונות ילדות

בבית הספר כל החברות שלי היו מהכיתה ומהשכונה. מאוד אהבתי לשחק בבובות, קלאס, משחק גומי שהינו קופצים מעליו, רכבנו על אופניים, מחבואים ותופסת קרח. בשעות הפנאי ניגנתי בפסנתר, למדתי בלט קלאסי, ופעם בשבוע נפגשתי עם חברות אך רק בתוך הבית. למדתי בבוקר בבית ספר ממשלתי, הלימוד היה בשפה הספרדית. אהבתי מאוד ללמוד לשון ומתמטיקה ולא אהבתי היסטוריה. אחר הצהריים למדתי בבית ספר יהודי שקוראים לו "תל אביב מרכז", למדנו ביידיש לקרוא ולכתוב וגם לשיר. היחסים עם המורים היו יחסי כבוד הדדי. הייתה משמעת ולא היו עונשים כי באופן כללי הילדים התנהגו יפה. בארגנטינה בבתי הספר הייתה קיימת תלבושת אחידה שהייתה חלוק לבן לתלמידים ולמורים. המטרה הייתה שלא תהיה תחושה של מעמדות, בגדים יקרים ופחות יקרים ושלא תהיה השוואה. ימי הולדת חגגנו עם שוקו ועוגת שוקולד וההורים היו מארגנים את המשחקים לכל הילדים. הייתה לי מורה בכיתה בכיתות ו' –ז' שקראו לה סיליה, מאוד אהבתי אותה. היא לימדה אותנו מתמטיקה והייתה מאוד חייכנית ומתוקה. בבית הספר לא היה חדר אוכל, אבל בהפסקות חילקו לכל הילדים בבית ספר תה ומאפה. כמובן שבתקופה שהייתי ילדה היו הרבה ממתקים, ואני הייתי מתענגת על סוכריות בטעם קוקה קולה. הייתי ממלאה בכל יום את הכיסים של החלוק הלבן ולקחתי אותם לבית הספר. זו הייתה ילדות יפה.

זיכרונות משנות העשרים

האזנו למוסיקה בסגנון Twist ורוק אנד רול. אהבנו לשמוע ולרקוד מוסיקה בקצב Cumbia, זה קצב דרום אמריקאי, קצב ארגנטינאי, שמאוד אהבתי לרקוד ולשמוע. בתקופה של שנות ה-20 שלי היה נהוג לשמוע ולרקוד מוסיקה של להקת החיפושיות. זמרים ארגנטינאים פופולריים מאותה התקופה היו: Palito Ortega,Sandro

השיר שאני אהבתי מאוד הוא: LAS OLAS Y EL VIENTO

היינו נוהגים ללכת לקולנוע ולקונצרטים של פסנתר. היינו שומעים הרבה רדיו במיוחד מוסיקה קלאסית וגם תקליטים. היה לנו בבית טלפון קווי אחד, מה שלא היה בכל בית. הייתה לנו טלוויזיה שחור לבן, ובחדר האוכל צפינו יחד בתוכניות מצחיקות ובחדשות. בשנות ה-20 שלי סיימתי את סמינר המורים ואת לימודי הפסנתר שלי והתחלתי לעבוד בבית ספר אורט שבבואנוס איירס. אחר הצהריים היו לי תלמידים שקיבלו ממני שיעורי פרטיים בפסנתר.

אהבה ומשפחה

בגיל 22 התחתנתי עם חורחה בבית הכנסת "ברית אברהם". הקשר בין ההורים לילדים היה של כבוד הדדי, קרבה, ושל בילוי משותף כל סוף שבוע. הכרתי את בעלי חורחה בפעילות שהיתה לנוער בבית הכנסת. היינו נפגשים רק בסופי שבוע והיינו הולכים עם חברים לקולנוע או שהיינו הולכים עם ההורים שלנו לפיקניק או לטיולים.

ההורים שלי היו מעורבים בחינוך שלי ושל אחי לאו. הם תמיד עזרו לנו בשיעורי הבית תמיד תמכו בנו ועד שעלינו לארץ, חגגנו את כל החגים יחד. נולדו לנו שתי בנות. יהודית נולדה בארגנטינה וגבריאלה נולדה בישראל. יש לי חמישה נכדים מקסימים. כולם גרים בארץ וכל שנה מארגנים כל המשפחה חופשה ביחד.

עלינו לארץ במטוס דרך איטליה והגענו למרכז הקליטה שברעננה, שם גרנו שנה וחצי. למדנו כל יום ארבע שעות עברית באולפן. להיות עולה חדש היה מלווה בקשיים רבים: שפה חדשה, חשיבה שונה, תרבות שונה, אוכל שונה, הכל היה שונה ומוזר. לקח לנו חמש שנים בשביל להרגיש ישראלים (בבית).

אחת החוויות המרגשות שעברתי בתקופה של השנים הראשונות הייתה ללדת ילדה בארץ ישראל (גבריאלה, אימא של הדר לוינסון, הנכדה הבכורה).

הזוית האישית

הדר: הכרתי את סבתא שלי יותר. מאוד נהניתי וגיליתי דברים חדשים וההשתתפות בתכנית מאוד חיברה וקירבה ביננו.